292022014_poster01.full

ארבע מחשבות על הסרט גט – המשפט של ויויאן אמסלם

לפני המחשבות – לכו ולכנה לראות את הסרט הזה, הוא אולי הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי.

אז ברור שהמחשבה הראשונה היא שדיינים של בתי דין רבניים צריכים למות. וזה אפילו לא פיגורטיבי, הם צריכים להתפגר ברגע זה. כולם. פאקינג כולם. אין שום גוון אחר של תגובה שיכול להכיל צדק הולם להתעללות מתמשכת וממוסדת בנשים. אבל חשוב לא להתבלבל, הדיינים בני המוות האלו הם בסך הכל פקידים. פקידים שנתנו להם כוח והם משתמשים בו כדי להתעלל בנשים, אבל פקידים. מי שנתן את הכוח לדיינים האלה וחוקק את החוקים שמאפשרים להם להתעלל בנשים זה לא הם. זה לא הרבנים הראשיים. זה אפילו לא אלוהים. זה חבורה של גברים חילונים (אשכנזים ברובם) ששולטים במדינה הזו מהרגע שהוקמה. כל יום הם מחדש גורמים לעוול הזה לקרות, וכל יום הם משכנעים את עצמם ואת כל השאר שזה הכל הדתיים אשמים, תוך שהם עושים שימוש במיטב הרטוריקה האנטישמית הקלאסית.

292022014_publicity07.full

הדבר היחיד שיותר נורא מפקידים ערלי לב ואכזריים עם כוח, הוא האדם שנתן להם את הכוח הזה

המחשבה השנייה היא דווקא על הסביבה. במהלך הסרט הדרמה מתרחשת באולם, אבל העומק של הדיכוי עובר הכי חזק ברקע, בחדר ההמתנה, במבנה הזה שנקרא בית דין רבני, בכתוביות על המסך שמבשרות שעברו עוד שבועיים, עוד שלושה חודשים, עוד ועוד ועוד. לאורך כל הסרט משובצות סצינות בחדר ההמתנה, מדי פעם נשמעות צעקות מאולם בית הדין, אבל האימג’ החזק הוא של האנשים שם. יושבים ומחכים. עומדים ומחכים. מחכים לצדק שכולם יודעים שלא יגיע. הגיהנום הוא חדר המתנה.

292022014_publicity08.full

הגיהנום הוא חדר המתנה

המחשבה השלישית היא שבמעבר על הדמויות, קשה שלא להבחין בכך שהדמויות הנשיות כל כך הרבה יותר מעניינות מהדמויות הגבריות (חוץ מדמות גברית אחת שלה נקדיש את המחשבה הרביעית). אפילו שחקנים כמו שמיל בן ארי ומנשה נוי לא מצליחים להחיות את הדמויות הגבריות, בטח לא אל מול הנשים. בתוך כותלי בית הדין, כשהסיטואציה היא באופן כל כך חריף העמדה של מדכא ומדוכאת, המדכא הוא שטוח. כל מה שיש בו זה דיכוי. אין גוונים ואין מורכבות ואין עומק, רק כוח. אלישע אמסלם הוא רק התעללות ופאסיב אגרסיב, לעומת ויויאן אשתו שיש בה עצב ושמחה וכעס וייאוש ותקווה והשלמה ומרד וכניעות. סימו אבוקסיס הוא דמות עוצמתית, אבל עם רובד אחד ויחיד של אלימות. לעומת דונה אשתו, שבכל משפט מתגלים עוד ועוד רבדים. הכניעות שלה לא שלמה, היא פרגמטית, ההתנגדות שלה לויויאן מלאה באמפתיה. כמה מורכבות נדחסת לחמש דקות שהיא מדברת בהן. אף גבר בסרט לא מתקרב לזה.

292022014_publicity10.full

סימו (זאב רווח) ודונה (דליה מלכה בגר) אבוקסיס

חוץ משמעון אמסלם (שמשחק ששון גבאי). ואת המחשבה הרביעית הזו יבינו עד הסוף כנראה רק מי שגדלו בסביבה דתית-מזרחית. ששון גבאי מצליח להעביר דרך שמעון אמסלם משהו שיושב כל כך עמוק בתוך ההביטוס הדתי-מזרחי. בדיבור, בשפה, בתנועות, בדגשים ובהדגשות, ביחס, בעקיצות, בניגון, בהטעמה וברפטטיביות. אי אפשר להסביר את זה, וזר לא יבין את זאת, אבל מה שכן אפשר לראות, כמעט מהרגע הראשון שלו בסרט, זה שהוא שוחה בדינמיקה של הכוח. הוא לא סתם עוד סוכן חברתי, הוא ה-סוכן של הכוח ושל האלימות. הוא מצייר את הגבולות, הוא נותן לכוח לזרום דרכו לאן שצריך, הוא מפעיל את האלימות ומסמן כלפי מי היא צריכה להיות מופעלת. הוא ההתגלמות של יהירות ותאוות כבוד, שעוטה על עצמו התנהגות ריקה וחלולה של ענווה וצניעות. תמיד יש אחד כזה. בכל בית כנסת, בכל קהילה, בכל שכונה. אבל רק אחד, יותר מאחד וזה מתפוצץ, וכשהוא לא נמצא, הרבה מנסים למלא את מקומו, אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה כמוהו. יש משהו כל כך מדויק באופן שגבאי עושה את זה, שזה מכאיב. אני לא יודע כמה מזה נמצא בתסריט ובבימוי של רונית ושלומי אלקבץ וכמה מגיע מגבאי עצמו, אבל זה עדיין לא עוזב אותי. וזה מה שמאפשר לו להיות הדמות הגברית היחידה עם עומק, שמצליחה להיות מעניינת ומהפנטת כמו הדמויות הנשיות.

292022014_publicity13.full

ששון גבאי מדגמן אלימות מעודנת – בדרכי נועם

בקיצור – לכנה ולכו לראות.

Discussion