ממ פריבלגיות

מברלין ליאפא – על מודעות ולקיחת אחריות

כבר חודשיים שאני גר ביפו אחרי שנה בברלין.

לא רחוק מהבית שגרתי בו יש מלון שנקרא “ברלין חדשה”, מהרגע שהגעתי השם הזה צרם לי. לא יודע למה, אולי כי זה מזכיר את הסדר החדש, או סתם כי זה מריח כמו הכחשה מסוג “פותחים דף חדש”. עוד יותר קרוב לבית, ממש כמה מטרים, יש מקום שנקרא “Budike Altdeutsches Wirtshaus” שזה בגרמנית משהו כמו “פונדק גרמניה הישנה של בודיקה”. על הדלת שם יש מין מדבקה עם אין כניסה מסביב לדונר-קבב, שזה כמו השווארמה של הטורקים פה. זה לא מטעמים טבעוניים, כי יש בחוץ שלטים שמקדמים את השניצל המקורי שלהם, זה כנראה או כי הם גזענים פשוטים (בכל זאת גרמניה הישנה וזה), או שהם גזענים מתוחכמים בסטייל היפסטרי אירוני מודע לעצמו. לא שזה ממש משנה, כי גם בברלין החדשה עובדי הניקיון והמטבח הם חומים ושחורים ובעלי הבית לבנים, אז לפחות בגרמניה הישנה קיבלת את זה בפנים.

השוק התורכי בברלין יפה ומטופח, יש שם המון אנשים חומים שצועקים ומוכרים אוכל אקזוטי, ולברלינאים ולתיירים זה מרגיש מאד אותנטי. בדרך חזרה מהשוק לבית שלי, עברנו בכיכר מרכזית, ויכולנו לראות מה קורה בגרמניה החדשה לאנשים חומים שלא עומדים יפה בשוק עם רשיון וצועקים בשביל האותנטיות. עמדתי בכיכר, בלי דרכון ובלי רשיון, אבל עם צבע העור הנכון, וחזיתי בשלושת המעגלים, במעגל הפנימי אנשים חומים ללא רשיון, במעגל השני הפוליציי הגרמני סוגרים עליהם ורודפים ומחזירים באלימות למעגל את מי שמנסה לברוח, ובמעגל השלישי שאר הא/נשים הלבנות/ים, עם המבט הזה, שמסתכל על כל מקום חוץ מעל הדבר הזועק והרועש שקורה ממש ליד. ממש מיקרוקוסמוס של ג’נוסייד – א/נשים סוג ב’, מוציאים לפועל שרק עושים את העבודה שלהם, ורוב דומם שמאפשר להצגה לחזור על עצמה שוב ושוב.

יותר משבעים שנה, והצוענים בדיוק באותו מקום. מקור – Bundesarchiv, R 165 Bild-244-52 / CC-BY-SA

זו חוויה סוריאליסטית לשוטט בברלין חמוש בקמצוץ פרספקטיבה. הגרמנים תופסים את עצמם כגרמנים חדשים בגרמניה חדשה, אבל קשה להבדיל בין הגרמנים החדשים בגרמניה החדשה לגרמנים הישנים בגרמניה הישנה. הגרמנים החדשים מדברים אותה גרמנית כמו הגרמנים הישנים. הם נוהגים באותן מכוניות, של אותן חברות שהעבידו עובדי כפייה כדי לייצר מנועים וטילים למכונת המלחמה של גרמניה הישנה. אותו נשר שאמור לייצג עוצמה, ושניבט אל עבר הגרמנים הישנים מכל מקום, ניבט היום אל עבר הגרמנים החדשים. מנהיגת גרמניה החדשה מדברת על הבעייתיות של אנשים לא גרמנים שלא מטמיעים את השפה והתרבות והערכים של גרמניה הישנה, כמו כל כך הרבה מנהיגים של גרמניה הישנה לפניה, והגרמנים החדשים מהנהנים בינם לבין עצמם, בדיוק כמו הגרמנים הישנים.

לאף אחד, גרמני או לא, זה לא נראה מוזר. לאף אחת לא נראה מוזר שאחרי שאומה כמעט החריבה את העולם, וביצעה זוועות בסדר גודל שביצעו הגרמנים, היא ממשיכה להתקיים. באותו מקום, עם אותה שפה, עם אותם סמלים, עם אותם חברות, עם אותו כסף, עם אותה עליונות.

הסיבה שזה לא נראה מוזר היא שהתרבות המערבית פיתחה מנגנון שמאפשר לה חסינות מההשלכות של מעשיה, מנגנון שמאפשר ליהנות מעוולות העבר ולהרגיש מוסרי לעילא, הרצחת וגם ירשת וגם הרגשת תחושה חמימה של עליונות מוסרית. המנגנון הזה מבוסס על טשטוש מוחלט בין מודעות ולקיחת אחריות, באופן כזה שמזהה את אקט המודעות עצמו כלקיחת אחריות.

אתחיל בלציין את המובן מאליו – לקיחת אחריות על משהו בדרך כלל נושאת מחיר. ככל שהמשהו עליו לוקחות אחריות גדול יותר, כך המחיר גדול יותר. אין פה עכשיו נסיון לקבוע מהו המחיר הראוי, אלא אמירה (כמעט טריוויאלית), שלקיחת אחריות נושאת איתה מחיר אמיתי, כזה שמורגש איפה שכואב. האמירה הזו חשובה עוד לפני הקביעה לגבי מידת האחריות הרצויה או הנדרשת, כי היא מאפשרת סינון מהיר של כל מי שלא לוקח/ת אחריות – מי שלא משלמ/ת מחיר. מודעות, רק נבהיר כבר עכשיו, לא נופלת תחת הקטגוריה של תשלום מחיר, ואפילו את המחיר הכי בסיסי (לא לבצע את העוולה שאתה מודע אליה) היא אינה מבטיחה. רק הביטו מסביב ותוכלו לראות אנסים פמיניסטיים, כובשים נאורים, ג’נטרפיקטורים רב תרבותיים, קרניבורים פציפיסטים ולוחמי שוויון שחיים בישוב עם ועדות קבלה. קשת התגובות הסוציולוגית עליה עומדות אוכלוסיות בעלות מודעות ביחס לעוולה נעה בין “יורים ובוכים“, דרך “מבינים ומאשימים” ועד “מצקצקים ומרחמים”, אבל אף פעם לא חוצה את הרוביקון של “מוותרים על פריבלגיות”. ולמה בעצם לחצות אותו, אם מודעות לעוולה כבר נחשבת לקיחת אחריות? אם הגרמנים נהנים מכל הפירות של עוולות העבר אבל יודעים שפעם גרמניה הייתה נוראית, איך אפשר לבוא אליהם בטענות? אז מה אם עד שנות השישים הייתה אפליה מעוגנת בחוק נגד שחורות/ים בארה”ב, הלבנים ששולטים בכל האליטות החברתיות והכלכליות היום ושחלק מאבות אבותיהם היו בעלי עבדים – לגמרי מודעים לכמה זה נורא להפלות אנשים בגלל צבע העור שלהם! והגברים שמרוויחים יותר מנשים, ולא חיים באיום מתמיד של אונס ותקיפה והטרדה, חושבים שזה פשוט לא הוגן שזה המצב, אז כל הכבוד להם. עכשיו רק צריך להוסיף פרלמנטרית יהודיה וראש עיר הומו בגרמניה, נשיא שחור בארה”ב, ומספר זניח של נשים עשירות ובעמדות כח והמנגנון שלם. מודעות בתוספת הוכחה לכך שהמצב כבר לא כמו פעם, ואין שום צורך להתמודד עם ההשלכות או לקחת אחריות על העבר, והשאלה היחידה שנשארה עבור מודעים היא האם המדוכאות/ים צריכות/ים להתאזר בסבלנות או פשוט להתאמץ יותר.

אבל גם למנגנונים סוציולוגיים חזקים כמו זה, יש תמיד ביטוי במנגנונים פסיכולוגיים שמאפשרים את הקיום של הדיסוננס הקשה הזה בין התפיסה העצמית לבין המעשים בפועל, ובמקרה הזה המנגנון נשען על הרצון “לצאת בסדר”. זה אולי נשמע כמו רצון חלש או לא חשוב, אך האופן בו הרצון הזה מארגן את ההתמודדות של בעלי פריבלגיות עם הדיכוי שלהם הוא לא פחות ממהמם. למעשה השאלה הראשונה, ובסופו של דבר היחידה, שעומדת אל מול עיניו של בעל פריבלגיות לאחר שהוא מודע לדיכוי בו הוא שותף או נהנה ממנו, היא “אז מה אני יכול לעשות כדי להיות בסדר?”. ועם השאלה הזו יש שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא שהיא שוב ממרכזת את השיח על הדיכוי סביב המדכא, מה שקורה בכל פעם שהמדכא מבקש (ולרוב מתעקש) להיות חלק מהשיח על הדיכוי, ומהווה חלק ממנגנון חברתי לשימור הגמוניה. הבעיה השניה אף יותר חמורה, והיא שהשאלה מכילה בתוכה הנחות יסוד סמויות שמעקרות אותה מתוכן. כשגבר שואל במרחב פמיניסטי מה הוא יכול לעשות כדי להיות בסדר, המרחב הלגיטימי של תשובות כבר שורטט מראש על ידי החברה. התשובה לא יכולה להיות “מצא אישה שמרוויחה פחות ממך והתחלק איתה בשכר שלך” או “התחל לחיות בתחושה של טרור מתמשך בכל מרחב, ציבורי ופרטי” ואפילו לא “בוא נחלק את הסיכונים ותסכים להיות מורשע באונס בכל פעם שמישהי תאשים אותך”. כל תשובה שטומנת בחובה ויתור על פריבלגיות תיתפס על הציר בין הזויה לקיצונית, מה שמשאיר רק פעולות שמסתמכות על שימור הסדר הקיים – במילים אחרות, כאלו שנשארות בשדה של “מודעות”.

שמתם לב שאמרתי “מוחלשות”? זה בגלל המודעות שלי

והשאלה מדוע אלו המנגנונים שהתפתחו היא מעניינת אבל פחות חשובה. בין אם זה בגלל שתחושת העליונות התרבותית היא היחידה שנותרה לעולם המערבי להישען עליה (כבר אין באמת עליונות טכנולוגית משמעותית, והנאצים הרסו לכולם את העליונות על בסיס גזע), ובין אם זה בגלל שבטווח הארוך המיסוך של הדיכוי ברטוריקה מוסרית ויצירת מעגל קסמים של ניחשול-סיוע הוא מודל בר קיימא הרבה יותר מכפייה אלימה של הדיכוי – השורה התחתונה היא שהעולם המערבי, והאנשים המערביים, הפנימו את המשוואה “מודעות=אחריות”. הפנמה עמוקה עד כדי כך, שכל קמפיין לשינוי חברתי מתחיל ונגמר ב”העלאת מודעות”, שהרקורד הפוליטי האישי והקבוצתי נמדד כמעט לחלוטין על פי היקף ועומק המודעות, שא/נשים מצביעות/ים לפי מצע וקמפיינים ולא לפי עשייה (ושהן/ם מצביעות/ים בכלל), שהאקדמיה – שעסוקה בחגיגת אוננות נטולת אלמנטים פרקטיים – נחשבת לראש החץ הפוליטי-חברתי והז’רגון האקדמי הוא המפתח לשינוי. רק כדי להדגיש שוב את האבסורד, לדבר בשפה שהמציאו האנשים עם הכי הרבה פריבלגיות בהיסטוריה ושכל המטרה שלה היא הדרה מהשיח של כל מי שלא חברה במועדון – זה המפתח לשינוי.

אז אחרי שנה של ברלין הגעתי למקום שקוראים לו יפו, כי גירשו (וממשיכים לגרש עד היום) את רוב מי שקרא/ה למקום הזה יאפא. ומסביב אני שומע את כל ה”בו-בו” שמדברות/ים על כמה יותר אותנטי ביפו ואיך אי אפשר לחיות בתל אביב, ובעצם גם אני סוג של בו-בו, נהנה מהג’נטריפיקציה, מהביטחון לנוע בחופשיות במרחב שאני זר בו, ומזה שיש עוגות טבעוניות ליד מסבחה באבו חסן, ויש לי בחילה מעצמי. ואני יודע שאין לי איך “לצאת בסדר”, אני לא בסדר, ואני נהנה מכל מה שלא בסדר, ואני לא לוקח אחריות אישית, כי אני לא משלם שום מחיר, רק כותב על זה פוסט מודע. וגם ההלקאה העצמית הזו היא סממן בוטה של “מטא-מודעות” שמלווה בהמשך אי לקיחת אחריות.

ובגלל כל זה נראה לי שזו אחת הסיבות העמוקות שהופכות את ברלין ליעד מועדף לצעירים ישראלים, ההבטחה שבמחיקה מוחלטת של העבר, שבחוסר לקיחת אחריות על הגורמים שהובילו לרווחה של ההווה, ובדבקות העיקשת והעיוורת בפריבלגיות שנקנו בדם ובעוולה. בגלל שהרוב המוחלט של הישראלים מסתכלים על זכות השיבה כאל פנטזיה פרועה של פלסטינים קיצוניים ויהודים אוטואנטישמים, הם משתלבים כל כך טוב בגרמניה החדשה, עם הגרמנים החדשים, נקיים מעוולות העבר, וצופים אל העתיד המבטיח ונטול הסנקציות. הללויה.

Discussion