קריקטורה אנטישמית בהארץ
קריקטורה אנטישמית בהארץ

הפוליטיקה חדשה – האנטישמיות אותה אנטישמיות

*הפוסט נכתב בלשון נקבה, אך גם זכרים וכל השאר מוזמנות לקרוא אותו.

“כבר שנים ארוכות שהאומה הגרמנית משועבדת לקבוצות אינטרסים סחטניות, חסרות בושה, חלקן אפילו לא נאמנות לרייך, שעושות שימוש לרעה בשיטת המשטר העקומה שלנו כדי לשדוד את כספו של המעמד הבינוני”. לא הרבה היו מתפלאות לשמוע משפט כזה מצוטט בנאום תעמולה נאצי, אולם אם נחליף את “האומה הגרמנית” ב”מדינת ישראל”, ואת “נאמנות לרייך” ב”ציוניות”, יתרחש אל מול עינינו הפלא של הפיכת טקסט אנטישמי מובהק לציטוט ישיר (מילה במילה) מתוך מניפסט הכניסה לפוליטיקה של הכוכב הפוליטי החדש בישראל.

כדי לכתוב את הפוסט הזה הייתי צריכה לקרוא ולשמוע את יאיר לפיד. וזה נורא. כי להתקל בדרך אגב בהתבטאות מגוחכת דרך סאטירה זה בסדר, ואפילו אם היה מדובר רק בקלישאות נבובות עד זרא הייתי מסתדרת, אבל לקרוא דברי הבל ורעות רוח, ספוגים ברטוריקה ופרקטיקה אנטישמית, זה מעלה קבס. אבל את האנטישמי הבוטה הזה ישראליות מגחיכות או ממליכות, אך לא מוקיעות ולא מקיאות. זה הניסיון שלי להסביר למה.

אנטישמיות כביטוי ספציפי של קסנופוביה קיימת כבר אלפי שנים. כמו כל ביטוי כזה, היו לה מאפיינים מיוחדים, והתפתחויות בעולם יצרו שינויים באופן בו היא באה לידי ביטוי. לעתים רחוקות היא הייתה קיימת כשנאה בלבד, לעתים קרובות יותר הייתה מלווה בדיכוי תרבותי ו/או כלכלי, ופעמים רבות גם מלווה באלימות ורצח. חמושה בשלל הסברים סותרים וצידוקים מפוקפקים, אין ולא הייתה אנטישמיות קוהרנטית אוניברסאלית, והדבר היחיד שניתן לומר באופן כללי על אנטישמיות הוא שהיא הופנתה כלפי יהודיות. אולם אנטישמיות היא תופעה רחבה, וניתן לנתח השפעות שלה, וסנטימנטים המושפעים ממנה באופן קצת יותר רחב. אם ניקח לדוגמא את החלוקה המפורסמת של הציונות ל”יהודי גלותי” ו”יהודי חדש”, ניתן בנקל לזהות סנטימנטים אנטישמיים ברורים. הרטוריקה של הוגים ציוניים הייתה כמעט זהה לרטוריקה הלאומנית-פרטיקולרית (כמו ברנר) והסוציאליסטית-אוניברסלית (כמו ברדיצ’בסקי), והתוכן התכתב באופן ישיר ועקיף עם השיח באירופה שהיה רווי באנטישמיות, ועסק רבות ב”שאלת היהודים“, שלא נתנה מנוח ללאומניות ולסוציאליסטיות כאחת. מעבר למעשים האנטישמיים הסימבוליים של גזיזת פאות וניתוק ילדים באופן אלים מחינוך יהודי, האמירות על המקצועות הבזויים של היהודיות או הלעג למראה ולהתבדלות הן אנטישמיות באופן מובהק, ותפיסה זו באה לידי ביטוי גם בנרטיב של “צאן לטבח” ובהתייחסות לכל מי שלא עמדה בסטנדרטים הציוניים כאל “אבק אדם” שיש להעביר חינוך מחדש. הנרטיב ההיסטורי הציוני העכשווי מייחס לתקופה זו חוסר הבנה פושע (עם נסיבות מקלות של הקשיים ביצירת מדינה), אך מציג את המציאות היום כמציאות מתוקנת בה לשואה וקורבנותיה מוענק מקום ראוי בשיח. נחזור לנרטיב הזה מאוחר יותר.

 יאיר לפיד שואל איפה הכסף. זו שאלה אלמותית, והתשובה היא תמיד “אצל היהודיות”. גם לפיד לא מאכזב, כפי שהמשפט הראשון בפוסט הזה מזכיר לנו, אולם ללפיד יש עוד טענות ליהודיות מלבד הגניבה של כספי הלאום. לפיד לא אוהב שהיהודיות לומדות רק דברים של יהודיות. איך היהודיות יהיו חלק מהלאום, אם הן לא לומדות מה שבנות הלאום לומדות? מעבר ליכולת המופלאה שלהן, בהתחשב במיעוט הקטן שהן באוכלוסיה והעוני בו הן חיות, לסחוט ולשדוד את קופת המדינה, תמיד יש את הפחד שהן משליטות צעד אחר צעד את התיאוקרטיה החשוכה שלהן, מדינה שלמה שתשועבד להיררכייה הנפרדת של חוקים ושל רבנים במדינת ההלכה היהודית. אבל הרשימה עוד ארוכה: היהודיות לא משתתפות במשימות הלאומיות, לא עובדות, לא מתגייסות לצבא (גם לזה קראו פעם גזרות), סגורות בגטאות שלהן ועסוקות רק בעניינים הפנימיים שלהן. לא מדובר בטענות אנטישמיות, היהודיות פשוט פרזיטיות, זה לגמרי ענייני ומבוסס על עובדות ולא עושה דה-הומניזציה.

פמפלט גזעני המתייחס ליהודיה כאל יצור שמתקיים באמצעות יצור אחר, נו, יש לזה שם

אני לא יודעת אם יש צורך ממשי להפריך אחת לאחת את הטענות הללו של לפיד, אך בכל מקרה איני מתכוונת לעשות זאת כאן. לנתח טענות אנטישמיות זה בדרך כלל טריוויאלי ותמיד משעמם, ובו בזמן בלתי יאמן בכל פעם מחדש, איך חלק כל כך קטן מהאוכלוסיה ממלא חלק כל כך גדול משיח ציבורי מלא בדיסאינפורמציה. במקום, אנסה לבחון את ההקשר הרחב והמעניין יותר של יחס הציונות והמדינה הציונית לאנטישמיות, דרך פריזמת השואה.

אתחיל מהסוף. למדינת ישראל, ולציבוריות הישראלית (מין מונח אמורפי שמתאר את המשאבים הקולקטיביים שמושקעים במרחב הציבורי), אין התייחסות מספקת לאנטישמיות או לקורבנות אנטישמיות, בטח לא ביחס למקום המתיימר להיות הפתרון לאנטישמיות בעולם. בישראל חיות בעוני מחפיר ניצולות שואה, שמקבלות זמן מסך כמה ימים לפני יום השואה, ומדי פעם בספיישל תחקירים מזדעזע שמצלם את התנאים המחפירים שלהן באופן פורנוגרפי. פה ושם דוח מבקר או ועדת חקירה, בהן מזהירות שעוד מעט כולן ימותו ויהיה מאוחר מדי. בערב יום השואה לפעמים גם בממשלה נזכרות בקיום שלהן, ויוצאות בהצהרות על סכומים מגוחכים בפריסה לתשלומים, שאפילו הם לא יעברו. בנק לאומי, שהמדינה היא מחזיקת המניות הגדולה ביותר בו, ניהל מערכה מכוערת מול ניצולות השואה במשך שנים, שבסופה החזיר רק חלק מהכסף שנגנב מיהודיות שנספו בשואה. במהלך התקופה הזו, הישראליות נהרו בהמוניהן לבנק לאומי, והוא עקף את בנק הפועלים והפך להיות הבנק הגדול בארץ בכל הפרמטרים, אולי הכסף שנשדד (לידיעת שר האוצר, הנה שימוש לא אנטישמי בשורש “ש.ד.ד”) נוצל בכדי להוזיל עמלות. לישראל הגיעו במהלך השנים עולות רבות ממדינות ערביות, חלקן היו קורבנות אנטישמיות, אולם המדינה התייחסה אליהן ואל הרכוש שלהן כאל כלי משחק בסכסוך הלאומי. מנהיגות המדינה ואמותיה הרעיוניות מאז ועד היום לא בחלו בהתבטאויות אנטישמיות או במעשים אנטישמיים כנגד “היהודי הגלותי”, שכיום מגולם ע”י החברה החרדית. הבוז למראה ולהתבדלות, תוך האשמה בפרזיטיות וסחטנות, ושימוש צדקני ברטוריקה ליברלית וערכים נאורים בכדי להצדיק את השנאה (תראו את היחס לנשים! ולהומואים!), זהה לחלוטין לאנטישמיות ולאסלאמופוביה המודרניים בשאר העולם. מדינת ישראל אימצה חוקים יהודיים בעיקר בכדי לייצר פרקטיקות גזעניות באופן עקיף (נישואים ואימוץ דתיים בכדי למנוע נישואי תערובת ומשפחות מעורבות, גיור לצורך שמירה על מסגרת קשיחה שתהפוך את היהדות למועדון יחסית סגור), אולם האחריות והאשמה לחוקים כאלו מוטלות תמיד על החרדיות. “כפייה דתית” קוראות לזה. כי תמיד כשזה מגיע ליהודיות, יש להן כוח מאגי כזה, שמפשיט את המדינה מכל העוצמה שלה, ומשאיר אותה ככלי שרת בידי מיעוט נרדף, ובישראל אפילו גורם למדינה לחוקק חוקים ולכפות על עצמה דברים. אבל אני סוטה, חזרה לשואה.

אחרי שסגרנו את השורה התחתונה, נשאלת השאלה המתבקשת בדבר העיסוק האובססיבי של מדינת ישראל ובציבוריות הישראלית בשואה, שהוא מן המפורסמות. אם לא איכפת מאנטישמיות, ולא איכפת מקורבנות אנטישמיות, ממה כן איכפת? את התשובה ניתן להבין מן החוט המשולש שעובר דרך כל תהפוכות ההתייחסות לשואה – כינון, ניכוס והדרה. כולם קשורים זה בזה, והחוט המשולש לא במהרה יינתק, אולם אנסה לנתק באופן מלאכותי כדי לשפוך אור על כל אחד בנפרד. ברור לי שהרבה ממה שאכתוב יישמע תמוה לישראליות רבות, שכן הנרטיב הישראלי מצייר תמונה של זהות בין האינטרס הציוני לאינטרס היהודי, אולם כתרגיל מחשבתי נסו להפריד ביניהן, ולהניח שאולי יש חפיפה בין האינטרסים, אך לא זהות. ההפרדה הזו מאפשרת לראות גם את המתח בין האינטרסים, או לפחות את המורכבות, גם אם בסופו של דבר תחלטנה שאתן מצדיקות את מעשי המדינה.

כינון. המאורע הראשון שאפשר להתייחס אליו בהיבט המכונן הקשור לשואה הוא “הסכם העברה“, שהתבצע מ 1933 ונגדע בתחילת המלחמה. כתוצאה מהסכם זה, שפגע באפקטיביות החרם הכלכלי שיהודים בעולם (ארה”ב, אירופה, מצרים, עירק וכד’) ניסו לארגן כנגד גרמניה הנאצית, הועברו מיליונים שנכנסו למשק של היישוב היהודי בארץ ישראל, כסף שהיה קריטי להתפתחות המדינה שבדרך. מהכסף הזה הגיע גם חלק מהכסף שנשדד, לאחר שבהסכם זה הועברו כספים של יהודים שנספו בשואה, וחשבנותיהם נעלמו אל תהום הנשיה הבנקאית. לדעת רבות, וזו בהחלט תפיסה רווחת בקרב הציבור בישראל, השואה היוותה אחד הגורמים המרכזיים שאפשרו את הקמת המדינה, בין אם מדובר בגיוס דעת הקהל העולמית ובין אם בגיוס היהודיות עצמן שרובן לא ראו עד אז בציונות פתרון מושך. בימים הראשונים של מדינת ישראל, נעשה שימוש במשאב האנושי של יהודים ניצולי שואה, שהביטוי החריף ביותר שלו הוא החיילים שהגיעו מהשואה היישר למלחמה בשורות גח”ל וביחידות האחרות, שהיוו את רוב החיילים העולים במלחמה (לפי יבלונקה העולים היוו שני שלישים מהכוח הלוחם). גם במהלך המלחמה ולאחריה ניטש ויכוח בארץ לגבי מוסריות הגיוס והאם הוא ראוי באופן בו הוא נעשה, כך שלכל הפחות מדובר בסוגיה מורכבת, אולם כאן ברצוני בעיקר להתייחס למשאב האנושי, שבלעדיו ניתן לתאר כי למדינת ישראל הצעירה היה קשה הרבה יותר לשרוד את המלחמה. התחנה הבאה היא כמובן הסכם השילומים, שהייתה חלק מרכזי מהתוכנית הכלכלית להוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי החמור בו הייתה בתחילת שנות ה 50. למרות המחאה האזרחית האלימה והחריפה ביותר בתולדות ישראל שכללה הסתערות על מבנה הכנסת ותקיפת חברי כנסת, אושר הסכם השילומים והכניס סכומים אדירים שיצרו בסיס כלכלי איתן מחד, ותרמו להעמקת הריבוד החברתי מאידך. השואה ותוצאותיה ללא ספק היו מרכיב מכונן בהצלחת הציונות בפרויקט השאפתני של הקמת מדינה יהודית בישראל.

ניכוס. כשהחלו להגיע הידיעות והעדויות על קנה המידה של השמדת היהודים, התגובות הראשוניות (ולמען האמת לא רק הראשוניות) בישוב היהודי ובתנועה הציונית נעו בין התייחסות לשואה כהוכחה לנחיצות הציונות והיותה ניתוח היסטורי מפוכח, לבין סולידריות כלל-יהודית עם היהודים תחת שלטון הנאצים. העמדה שהתגבשה להיות הרשמית (מבלי להכנס לויכוח על הפער שבין המעשים להצהרות) היא זו המפרידה בין תפקיד הציונות שהוא לדאוג לעליה, ותפקיד היהדות שהוא לדאוג להצלה. תפיסה זו, הרואה בציונות תנועה לאומית שאינה בהכרח מייצגת את היהדות בכללותה השתנתה כליל לאחר קום המדינה, וקיבלה ביטוי רשמי בדרישה לפיצוי מדינת ישראל כפיצוי כללי לעם היהודי במסגרת הסכם השילומים. הניכוס של השואה, כמו כל ניכוס לאומי, לא היה רק לקיחת בעלות על אירוע היסטורי ואינקורפורציה שלו בנרטיב הלאומי, אלא לווה בעיבוד שלו בהתאם לנרטיב ולאינטרסים הלאומיים של המנכס. כך נולד הדגש על “הגבורה” לעומת “צאן לטבח”, או נוצר הנרטיב המחייב והמכונן של “משואה לתקומה“. שתי הדוגמאות הללו ממחישות כיצד תוך כדי ניכוס השואה לפרויקט הציוני לא רק שהודגשו אלמנטים שוליים כמו התנגדות אלימה, אלא אחד האירועים המשמעותיים בתולדות האנושות הפך להיות לא יותר משלב מקדים למימוש של פרויקט לאומי. כשהשואה היא רק תחנה במדינה שבדרך, לא מפליא שהמנטרה “לעולם לא עוד” מאבדת את האוניברסאליות שלה. לא לעולם לא עוד שואה, אלא לעולם לא ייפסק הפרויקט הלאומי-יהודי. רק במקום בו השואה מנוכסת לפרויקט הלאומי, יוכל להיבחר ראש ממשלה שעמד בראש ארגון שניסה פעמיים לשתף פעולה עם הנאצים (גם לאחר שההשמדה הייתה עובדה ידועה) בכדי להילחם בבריטים ולהקים מדינה ציונית. הניכוס של השואה צריך היה גם להיות מושרש לדורות הבאים, ולשם כך נוצרו טקסים לאומיים, עם סמלים לאומיים, יום השואה עם צפירה וטקס עם חיילות בסמיכות ליום הזיכרון ויום העצמאות, ילדות עשירות וחיילות במדים נוסעות למסעות פורנוגרפיית מוות בפולין עם דגלי ישראל ושרות את ההמנון בכל מקום, והצבא מתפקד כזרוע מניעת השואה היהודית שקם כמה שנים מאוחר מדי. הניכוס של השואה לא עצר בשואה, ובהיותה האירוע האנטישמי הגדול בהיסטוריה, באופן טבעי גם האנטישמיות עצמה עברה ניכוס ציוני. לכן היום, בעיני רבות, האנטישמיות החדשה היא למעשה התנגדות לציונות, ישירה או משתמעת, כולל לדוגמא טקסט זה. יהודים המחזיקים עמדות לא-ציוניות או אנטי-ציוניות הם אוטואנטישמים, מונח שגם הוא נוכס והפך מתיאור של אנשים כמו ברנר ולפיד, לתיאור א/נשים כמו חומסקי וזנד. הניכוס הזה הוא מרהיב במיוחד משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שבאופן אירוני, ההגדרה מחדש של האנטישמיות, הובילה לחיבוק והאדרה מצד מדינת ישראל דווקא של האנטישמיות הישנות והטובות – מכחישות שואהנוצריות פונדמנטליסטיות וגזעניות לבנות. הסיבה השניה היא שאכן לדעתי רוב הביקורת על ישראל מונעת מאנטישמיות ועוברת סובלימציה דרך עמדות מנומקות עם בסיס כביכול מוסרי (מה שכמובן אינו סותר את העובדה שיש אנטישמיות שמצדדות בישראל, ויש ביקורת על ישראל שאינה אנטישמית). כמובן שבכך אין היא חדשה כלל, והיא המשך ישיר של האנטישמיות המודרנית של הנאורות באירופה, אולם מה שמעניין הוא שהניתוח הסוציולוגי היחסית חד הזה, שמזהה את הסנטימנט האנטישמי מופנה כנגד המדינה היהודית, פוסח תוך עיוורון מוחלט על המנגנונים הזהים לחלוטין שעומדים בבסיס הרטוריקה המנומקת והנאורה כנגד החרדיות בישראל. שנאת יהודיות שעוברת כיבוס דרך ערכי הנאורות, ומונעת מאידיאולוגיה לאומית. לא זו אף זו, הניתוח הזה מאפשר את האנטישמיות כנגד חרדיות, מאחר והיחס לציונות הוא מה שעומד במרכז. אחרי הכל, אם אנטישמיות פירושה להיות נגד הציונות, כנראה שגם היהודיות הפרימיטיביות והבדלניות האלו הן אנטישמיות במסווה, והאנטישמי לאנטישמי פטור.

הדרה. מעגל ההדרה הראשון הוא כמובן לא יהודיות, ובאופן ספציפי יותר ערביות. אחרי הניכוס לנרטיב הציוני, כל תקווה ללקח אוניברסאלי מהשואה של כינון חברת מופת נגוזה, ובפני ערביות מוצבת הבחירה בין תמיכה בציונות שמנשלת אותן מאוטונומיה תרבותית ופוליטית לבין תמיכה באפשור (או אפילו גרימת) שואה נוספת לעם היהודי. מדובר בהדרה עמוקה בהרבה מההדרה הפורמאלית של מיעוט ערבי במדינת לאום יהודית, מאחר והיא מתיימרת לשלול את הבסיס המוסרי של פעולות כנגד המשטר המדכא אותן. מעגל ההדרה השני הוא מזרחיות, שאמנם שייכות לעם היהודי, אבל לא לחלק שעבר את “שואת יהודי אירופה”. במאמר מוסגר, למרות שסבי וסבתי היו במחנה ריכוז נאצי בלוב, בילדותי כשחשבתי על השואה בהקשר המשפחתי שלי, חשבתי רק על המשפחה של סבי ש”ברחו בזמן” (עשרות שנים לפני השואה) לאנגליה מרוסיה, להיכן שהנאצים כלל לא הגיעו, מאחר והיה ברור למי השואה שייכת. מעבר להדרה הסימבולית של מזרחיות וערביות, מדובר גם בריבוד חברתי-כלכלי מוחשי, שכן הסכם השילומים שנעשה בתקופה בה החברה הישראלית החלה להתהוות, יצרו הבדלי מעמדות אף יותר חריפים ממה שהציונות יצרה עד אז במשאביה המוגבלים. מעגל ההדרה השלישי הוא חרדיות, שמקומן בזיכרון הלאומי נפקד על אף העובדה שבשואה נרצחו מיליונים שהיום היה ניתן לזהות כחרדיות. לא רק הקורבנות, אלא גם פעולות ההצלה הנרחבות של ארגונים יהודים דתיים, כמו של אישים דוגמת חיים ישראל אייז (כמה מכירות את אייז וכמה מכירות את שינדלר?) נמחקות מהזיכרון הלאומי הקולקטיבי. אם חרדיות אינן עומדות בצפירת יום השואה, הן מזלזלות בשואה, כי השואה היא שלנו. במובן מסוים החרדיות הן האיום הכי גדול על הניכוס, בהיותן קול שונה של קורבנות השואה, כמו גם ייצוג ממשי של יהודיה אוניברסאלית שאינה מוכלת בתוך נרטיב לאומי פרטיקולארי, ולכן הן מודרות באופן אלים. וכמובן שיש עוד מודרות, כמו ניצולות שלא עמדו בנרטיב הגבורה או קורבנות ג’נוסייד בעולם שזוכות מישראל ליחס הנע בין התעלמות פושעת לבין תיוגן כאויבות המדינה.

משאבים עצומים מושקעים בשימור והעמקת הנרטיב הזה. לא בכדי אחת מכתבות התדמית הראשונות שלפיד עשה לעצמו בדרך לכנסת הייתה סביב הסיפור המרגש של תלמידות שאינן יכולות לממן מסע לפולין. אחרי הכל ידוע שחשוב שתלמידות יטוסו לפולין, יניפו את דגל ישראל, ויזכרו שעליהן להתגייס בקרוב בכדי שזה לעולם לא יקרה שוב. להן. וזו בעצם התשובה. מזה איכפת. שיהיה ג’נוסייד לאריתראיות ושישארו מחוץ לגדר, שתהיה סגרגציה גזענית כלפי ערביות, שיהיו התבטאויות ויחס אנטישמי לחרדיות, כל זה לא משנה, כי מה שמשנה זה רק שהשואה לא תקרה לי. ואם לעשות את כל הדברים האלו מפחית את הסיכוי שתקרה לי שואה, תני לי נשק ואלך להגן על השלטון הצבאי בגדה ולעצור פליטות על הגדר, תוך הכפשת החרדית שאינה עושה זאת.

בעצם פירטתי כאן תהליך שאפשר לראות כטבעי. אחרי שמישהי עברה טראומה, אין ציפיה ממנה שתביט עליה באופן קר, ותסיק מסקנות אוניברסאליות, או אפילו פרטיקולריות, שלא נוגעות להישרדות ומניעת הישנות הטראומה. כניסה למגננה כזו היא אך טבעית, וזה מה שהופך טקסטים כמו אלו של פראנקל או של בשביס-זינגר לכל כך מרגשים, היכולת הזו להתעלות מעל הפצע היא זיקוק מה שטוב באנושיות (לפחות בתרבות יודו-נוצרית-בודהיסטית). אבל הקרדיט מתחיל להיגמר. ישראל לא תוזיל את השואה אם היא תמשיך לעשות בה שימוש פוליטי, השואה גדולה מדי בשביל זה, מה שיקרה וכבר קורה הוא שהשואה תוזיל את ישראל. לא יכול להיות לאף מדינה או אידיאולוגיה לאומית מונופול על אחד האירועים המכוננים בתולדות האנושות, והזהירות בה שאר האנושות, יהודיות ולא יהודיות, מתנגדת לניכוס הזה פוחתת עם הזמן.

קריקטורה אנטישמית בהארץ

קריקטורה אנטישמית בהארץ. יהודי, אף גדול, שולט בכסף – קלאסי. מצאו את ההבדלים.

בתוך כל זה, מדינת ישראל משמרת יחס לחרדיות שהוא אנטישמי באופן מובהק. הן מתחרות עם ערביות על תואר הציבור השנוא ביותר בציבוריות הישראלית, ההתבטאויות כלפיהן במרחב הציבורי מחרידות בבוטות שלהן, והשורשים לשנאה הזו הם בדיוק אותם שורשים של אנטישמים במאות השנים האחרונות – אי היכולת להכיל את היהודי האוניברסאלי והמתבדל בפוליטיקה לאומית פרטיקולארית.

אז זה הסיפור של שר האוצר האנטישמי של מדינת ישראל, והאהדה לה הוא זוכה בציבור. אבל מה אני מבינה, אני בכלל אוטואנטישמי.

אוטואנטישמי אמיתי

בתמונה: אוטואנטישמי אמיתי