Source: wikimedia.org

שימור הגמוניה בארבעה שלבים – שאלי אותי כיצד

*הפוסט הזה נמצא בטיוטא כבר חודשים, אז אאלץ לפרסם אותו ככה, אולי בעתיד יהפוך למסה יותר רצינית

בכדי להדגים אשתמש לעתים בדוגמאות ממאבק מסוים כנגד אפסקט הגמוני כלשהו, אולם הכל נכון עבור כל הגמוניה. רק הבהרה לשונית קצרה, לא מדובר כאן על אליטה, שקיימת בכל קבוצה מספיק גדולה של אנשים (מלך הכיתה), אלא על מבנה תרבותי-חברתי שמייצר מעמד הגמוני לעומת מעמד מדוכא (לבן-שחור, גבר-אשה, בורגנות-פרולטריון, הטרונורמה-להטבא”ק וכד’). כמובן שאין דיכוטומיה (או קוואטרוכוטומיה), והרבה שלבים יכולים להתקיים במקביל, והתהליך יכול לנוע בכיוון ההפוך ולקפוץ ללא סדר, אבל אני אוהב את הסדר הזה.

שלב ראשון – התעלמות

למעשה מדובר במצב הבסיסי של ההגמוניה, היא שקופה, והמבנה החברתי-תרבותי שמכונן וממליך אותה הוא טבעי, כך שהיא למעשה לא קיימת, אלא בדמיונם הקודח של המתנגדות אליה. קול שמופנה כנגדה יזכה בהתעלמות גורפת מטבע העניין, ועל מנת לעבור ממצב זה בדרך כלל ננקטות פעולות אלימות או פעולות המוניות לא-אלימות, ובדרך כלל שילוב של השניים. כשהמודעות או האלימות עוברות רף מסוים, אין להגמוניה ברירה אלא להתייחס. פעמים רבות יהיה נסיון להתייחסות שטחית, קרי דיכוי אלים ומהיר לעתים עם מראית עין של התייחסות עניינית, בכדי לחזור במהירות למצב ההתעלמות, אולם ברגע שמחסום ההתעלמות נשבר, שוב לא ניתן יהיה לחזור למצב הקודם, כמו עם אירועי ואדי סאליב שפרצו את הדרך כעבור יותר מעשור לפנתרים השחורים, ועל ההגמוניה לעבור להתמודד עם קריאת התיגר בדרכים אחרות.

שלב שני – הכחשה ודיכוי ישיר

התגובה המיידית והצפויה היא הכחשה בתוספת סנקציות. מוות, התעללות, התרת דם, כליאה, בידוד כלכלי וחברתי, הכפשות והשפלה פומבית, כל אלו ועוד יכולים להיות מנת חלקם של אלו המעזים לערער על ההגמוניה. למרבה הצער, ככל שהסנקציות קשות יותר, כמו במאבק של שחורים בארה”ב למען שוויון לעומת המאבק של נשים בארה”ב למען שוויון, המעבר לשלבים הבאים יהיה פשוט יותר, שכן לאחר הכישלון בשלב זה, האסטרטגיה משתנה. מעימות חזיתי לנסיונות פירוק מתוחכמים יותר.

שלב שלישי – דה-רדיקליזציה

הי, אני לא נגד הומואים, רק למה להפגין את זה בצורה כל כך בוטה? זה רק פוגע במאבק האמיתי שנראה אותם כבני אדם כמונו. כאן המשחק מתחיל להיות מלוכלך, כי למרות הזעם והמאבק של השלבים הקודמים, ההגמוניה עדיין נהנית מהשליטה במאוויים הנסתרים של מי שגדל תחת כנפיה. עבור מי שכל חייה סבלה מהיותה שונה, כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם הפיתוי של להיות דומה. דומואים, משתכנזים, מתייוונים, כל שמות הגנאי והמטענים הנלווים אליהם הם נסיונות להקהות מעט את ההבטחה שהסטטוס הזה טומן בתוכו. אבל אל דאגה, ההגמוניה תדאג לעדכן את ההון התרבותי בהתאם, הסטרייטים יהפכו למטרוסקסואלים, האשכנזים ישמעו אום כולתום, כשיגיעו לפייסבוק הם כבר יהיו בטוויטר, וכולם יאהבו באופן אירוני את מה שהכריחו את הנטמע לאהוב באמת. וההגמוניה תחבק כל עוד הנובוריש לא לגמרי אימץ את ההביטוס ההגמוני, כל עוד הם זוכרים את מקומם, שהם יודעים שהם על מלגות, שהן יודעות שהן אפלייה מתקנת, עוד פריט נוצץ בארון גביעי הנאורות וההכלה של ההגמון. ולכן התשובה היחידה שלאוכלוסיה המוחלשת יכולה להיות, היא הקמת קהילה אלטרנטיבית המעניקה משמעות לאחר ביחס לעצמו ולא ביחס לדומה, והמקיאה מתוכה את ההגמוני. וזה כבר מרגיש כמו הסוף, רק שאפעס, כשמקימים קהילה כזו ההגמוניה נאלצת לעבור לשלב האחרון.

שלב רביעי – חירוב מבפנים

אל תקימו קהילות בפייסבוק, כל ההגמונים יבואו. ואחרי שיבואו, יעשו שימוש בכל אמצעי כדי לחרב את ההתנגדות מבפנים. לקיחת מקום היא “הדרה”, דיבור הוא “השתקה”, הצבעה על דיכוי גברי היא “שוביניזם הפוך”. “האישי הוא הפוליטי” משמעו שמכל חוויה אישית נגזרת משמעות פוליטית ישירה ללא ביקורת, ולכן גבר שנפגע מנשים פמיניסטיות הוא מייצג של דיכוי פוליטי של חונטה פמיניסטית. מי שלא מביעה ביקורת פמיניסטית באופן נחמד ומכיל עושה נזק ומשעתקת פרקטיקטות פטריארכליות. וכמובן שבכל מקום כבר שומעים את הפמיניזם הזה, אולי תתנו קצת מקום לדעות אחרות? איפה האיזון? כל שימוש ציני בשיח הביקורתי של האוכלוסיה המוחלשת נגדה יתקבל בברכה, בעיקר אם תשתתפנה בו נציגות של כבוד מאותה אוכלוסיה. והכי הכי חשוב, להשאיר את הפוקוס של השיח על ההגמוניה, גם אם יצביעו על כך, ויתנו שם למי שמשתייך להגמוניה אך אינו ממרכז הכל סביבה ונותן כתף למאבק נגדה, אפשר להתדיין על השם ועל הגבולות הראויים ועל איך הוא גורם להגמוניה להרגיש.

הסכנה האמיתית בשלב זה היא בעיקר הפניית המאמצים לשיח מול ההגמוניה ויצירת הון תרבותי מתחרה, על חשבון יצירת חזית עממית רחבה יותר. אבל הי, אם אתן מזהות את עצמכן מתמודדות עם השלב האחרון, אין מכאן לאן ללכת, אלו פרפורי הגסיסה של ההגמוניה, תהנו מזה.

 

Source: wikimedia.org

Source: wikimedia.org

2 Comments

  1. מעניין מאוד, תודה. רציתי, אם אפשר, הסבר על החלק האחרון והרביעי. מודה שהניסוח סמיך לי מדי 🙂 אפשר לפרט/לפשט?

    1. בטח, החלק הרביעי מדבר על מנגנוני הגנה הגמוניים שאפשר למצוא עמוק בתוך קבוצות שמגדירות עצמן רדיקאליות. דוגמא טובה היא “מנרכיסט“, שמשמר פטריארכיה בקבוצות שמאל/אנרכיסטיות, אבל זה לא חייב להיות דושבאגי, כי כל פעם שמתחילה שיחה או פעולה מסביב למשהו מושתק או מודר, והיא הופכת להיות סביב להגמוניה, זה אקט שמשמר את המרכזיות הלא-פרופורציונאלית של ההגמוניה. הרבה פעמים זה נעשה תוך כדי שימוש בכלים שנוצרו כדי לבקר את ההגמוניה. לדוגמא “האישי הוא הפוליטי” היה כלי חשוב לתרגם חוויות אישיות של נשים כחלק מתמונה רחבה של דיכוי, ולדבר את הדיכוי באופן פרטי ובאופן כללי. אז כשגבר עובר חוויה אישית שלילית מול נשים, או אשכנזיה מול מזרחית, או סטרייט מול להטבא”ק, ומתרגמ/ת את החוויה לתמונה רחבה של דיכוי ע”י נשים או מזרחיות או להטבא”קים, כי “האישי הוא הפוליטי”, זה מחרב מבפנים את הלגיטימציה של הכלים הביקורתיים.

Discussion