הנה משהו שלא קרה לי. מקור: 972mag

לגדול בתוך הקו הירוק

כשהייתי בן שמונה, היה לנו משחק, לי ולניקולאי ולעוד מישהו שנראה לי שקראו לו קובי אבל אני ממש לא זוכר, ברחוב השיטה באשקלון. היינו עומדים בקצה של מין חורשה קטנה שהייתה מול הבתים שלנו ברחוב ושהשקיפה על הכביש של מלכי ישראל, והיינו זורקים אבנים על מכוניות כשהאטו לפני הסיבוב. ככל שהאבן שזרקנו הייתה יותר גדולה, זה היה יותר מרגש. בר פאלי, שכשגרה ברחוב השיטה עוד קראו לה ברברה, הייתה מזדעזעת ומנסה לגרום לנו להפסיק כל פעם שהיינו עושים את זה, אבל אני מניח שזו הייתה הדרך הילדותית שלנו להרשים אותה. פעם מישהו עצר את האוטו מיד ורץ אלינו מהר בטירוף לפני שהספקנו לברוח, ותפס אותי (ניקולאי היה הרבה יותר מהיר ממני) וצרח עלי שזה מסוכן ושהוא יכל לעשות תאונה. לקח לנו כמה ימים שלמים לחזור לעשות את זה אחר כך.

“החוקר השמן שאל אותי בערבית: ‘מי זרק אבנים על הכביש?’ בכל פעם שאמרתי שאני לא יודע מי זרק החוקר הזה נתן לי סטירות, אגרופים, ובעיטות.” – מתוך עדותו של ילד בן 14

למדתי בבית הספר “מדעים”, שזה בית הספר היסודי למחוננים דתיים מכל העיר אשקלון, ושהיה (עד ששרפו את הבניין) בשכנות לבית ספר יסודי דתי “ישורון” של ילדים “רגילים” מהשכונה. לפחות פעם בשבוע הייתה מלחמת אבנים בינינו, עשרות ילדים זורקים אבנים אחד על השני מעל הגדרות של בית הספר, וישורון כמעט תמיד ניצחו ואנחנו ברחנו (חוץ מפעם אחת מתוקה שאני ממש זוכר) – אנחנו תלינו את ההפסדים בעובדה שהיו אצלם כל כך הרבה אתיופים שכידוע ממש טובים בזריקת אבנים. אצלנו כמובן שלא היו אתיופים, זה אמנם בית ספר דתי באשקלון אז אי אפשר להתקרב לכיתות מלאות בלי מזרחים, אבל לא היה צורך להתדרדר עד כדי כך שיצטרכו לקבל אתיופים, זה היה מבריח את מעט האשכנזים שעוד יש.

“‘אני ארביץ לך אם לא תספר לי את האמת ותודה שזרקת אבנים’, אמר החוקר. ‘לא זרקתי אבנים ואין לי שום דבר לומר לך’ אמרתי. רעדתי מפחד. הוא קם, התקרב אליי ונתן לי סטירה בפנים ובצוואר. ‘אתה תודה בכול’, הוא צעק. הוא בעט בי כשאני יושב על הכיסא עם הידיים אזוקות מלפנים. ‘אם לא תודה, אני אכה אותך ואזרוק אותך מהחלון’, הוא איים” – מתוך עדותו של ילד בן 12

ליד מגרש הכדורסל שהיה מחוץ ל”מדעים” הייתה מערה מאולתרת, עם שיח ענק ואבנים שכיסו אותה, וגר שם נרקומן שקראנו לו “סמי מסוממי”. אחד מרגעי האומץ הגדולים שלי בתור ילד היה שחיכינו שיצא מהמערה ואני התגנבתי פנימה לראות אותה. חוץ משמיכות ובגדים ומזרקים לא היה שם הרבה, אבל זה היה נורא מרגש בשעתו. כשהיינו במצב רוח אכזרי היינו זורקים אבנים לתוך המערה עד שהוא היה יוצא לרדוף אחרינו, אבל הוא היה מאד איטי ותמיד היינו קופצים מעל הגדר של בית הספר הרבה לפני שהגיע. פעם אחת הוא נכנס לבית הספר והתלונן במזכירות. אנחנו אמרנו שזה בטח הילדים המופרעים מ”ישורון”, והוא התבלבל, וכמובן שהאמינו לנו.

“החוקר ‘דאוד’ נתן לי סטירה בפנים. זו היתה סטירה חזקה. הוא אמר לי ‘אנחנו נפסיק את היתר העבודה של אבא שלך והוא לא יוכל לעבוד. אמא שלך והאחים הקטנים שלך יהיו רעבים ולא יהיה להם אפילו לחם לאכול. עדיף לך להודות שזרקת אבנים” – מתוך עדותו של נער בן 16

כשהייתי בכיתה ג’, המחנכת הצעירה והנחמדה ירדנה, שהייתי אחד התלמידים האהובים עליה, התחלפה במחנכת המבוגרת והקשוחה רחל, שהייתה אימת כל התלמידים בבית הספר. התלמיד האהוב עליה היה אופיר, שיכל לשיר בסלסולים כמו שהיא אוהבת. באחד הימים עשיתי משהו שהוביל לכך שרחל הענישה אותי לא לצאת מהכיתה באחת או יותר מההפסקות. מילאתי את העונש ולמרות שהייתי צריך ללכת לשירותים, התאפקתי, פוחד שמא אעשה במכנסיים. כשחזרתי הביתה וסיפרתי על כך לאמא שלי, היא רתחה מזעם. היא אמרה לי שלא משנה מה אומרים לי אני יכול להגיד שאמא שלי מרשה לי ללכת לשירותים, ואף אחד לא יכול למנוע ממני את זה אף פעם. היא הגיעה לבית הספר יום אחר כך וצעקה על המנהלת ועל המחנכת שלא ייתכן שבבית ספר יתייחסו כך לילד, שאפילו לפושעים נותנים ללכת לשירותים, ושגם אם לא מתכוונים לכך, ילדים מבינים דברים באופן מילולי והם צריכים לקחת אחריות על כך.

“הייתי צמא ורעב. כשביקשתי ללכת לשירותים הם אמרו לי להשתין במכנסיים” – מתוך עדותו של ילד בן 8 שנחקר במשך שעות במגרש הרוסים.

כשהיינו בכיתה ו’, הייתה לנו מורה למתמטיקה בשם נעמי שהייתה משפילה ילדים וילדות שלא ענו נכון על שאלות. שתי תלמידות שהיו מושפלות תדיר (אני חושב שאלו היו רווית ונועה) החליטו להקליט אותה באחד השיעורים. איכשהו עוד באותו יום למנהלת מינה נודע על כך (אולי דרך הבת שלה שלמדה איתנו) והיא הגיעה לכיתה לאיים עלינו שעל מי שהקליט להודות ולמסור את הקלטת. אני ועוד חבר, אביתר, קמנו והודינו, ומינה לא האמינה לנו כי היינו טובים במתמטיקה. אחרי תשאול שבו התעקשנו שאנו הקלטנו אותה מינה דרשה לקבל את הקלטת. הלכנו להביא אותה מהיכן שטענו שהחבאנו אותה, אך לקחנו קלטת אחרת ושברנו אותה עם אבן והבאנו אותה למינה. בסוף היום לקחנו את הקלטת המקורית ובעזרת אלעד, שאבא שלו היה קשור לעיתון המקומי “סקופ”, הפרשה עם ציטוטים של השפלות המורה כיכבה בעיתוני סוף השבוע באשקלון. נעמי לא השפילה יותר אף אחד עד סוף השנה, ומינה ניסתה להתנקם בי ובאביתר ואמרה למנהל הישיבה התיכונית שניסינו להתקבל אליה שאנחנו נהרוס לו את בית הספר.

“שני האנשים שהיו עם החוקר הוציאו אותי מהחדר ודחפו אותי לתוך חדר שירותים. החוקר הורה לי לכרוע על הברכיים. הוא הכניס לי משהו לפה כדי שלא ישמעו אותי צורח והתחיל לתת לי אגרופים בראש וסטירות. ירד לי דם מהאף ומהפה. החוקר עמד מאחורי, תפס את האזיקונים שעל הידיים שלי והידק אותם בכל הכוח. הרגשתי שאני מדמם מהמקום שבו היו האזיקונים. הוא קילל אותי, ואמר לי, בזמן שעמד מאחוריי: “אני מזיין ילדים!” […]. צעקתי: “אל תיגע בי. תתרחק ממני, אין לי במה להודות”. זה רק עצבן אותו יותר והוא המשיך להכות אותי” – מתוך עדותו של נער בן 16

הנה משהו שלא קרה לי. מקור: 972mag

הנה משהו שלא קרה לי. מקור: 972mag

כמה טוב לגדול בתוך הקו הירוק.

155551

ואולי זה לא קשור רק באיזה צד של הקו הירוק אתה נמצא. מקור: נענע10

החלקים שלי נכתבו מהזיכרון. העדויות נלקחו מכאן.

Discussion