יאס"א
(Source: wikimedia.org)
יאס"א (Source: wikimedia.org)

ההגמוניה ואני – או למה אני שונא את יאס”א

הפוסט הזה הוא אישי-פוליטי. ייתכנו כל מיני נקודות ממשק לאחרות.ים איתו, כנראה גם כאלה שאיני צופה, אבל אין כאן ניסיון אמיתי להנגשה.

בערך 400 תלמידות ותלמידים שלמדו ביאס”א בתקופה שלמדתי שם הכירו אותי כדוד לחמיש, כנראה שהרבה פחות באמת זוכרות.ים אותי. עבור חלקןם הייתי חבר, עבור חלקןם סטטיסט לא רלוונטי, ועבור חלקןם אדם רע ופוגעני. אני רוצה קודם כל להתנצל בפני הקבוצה האחרונה, כי הפוסט הזה אינו בשום אופן מתן הסבר או הצדקה למעשים ולמילים שלי בעבר. מאחר ומטרת הפוסט גם אינה מירוק מצפון, אלא ניתוח אינטרוספקטיבי בפרספקטיבה סוציולוגית של המפגש שלי עם ההגמוניה, ההתייחסות תהיה מנוכרת קמעא מעתה ואילך.

 

חלק ראשון – אסימילציה

ליאס”א הגעתי דתי. הגעתי עני. הגעתי אשקלוני. הגעתי חצי מזרחי.

מה שאני זוכר מההתחלה זה בעיקר תחושות כבדות. של זרות, של חוסר הבנה, של מחנק, של הבנה עמוקה שאני חייב ללמוד, שאסור לי להראות שזה לא טבעי לי. שאסור לאף אחת.ד לדעת שאני עושה הזרה למציאות בכל רגע נתון, אלא להעביר את התחושה שאני חווה את המציאות יחד איתןם. אני זוכר שזו הייתה התחושה שלי בהרבה מהמקומות בחיים שלי, אבל אף פעם לא חזק כמו בימים הראשונים ביאס”א. אולי זה כי זה היה כל כך שונה ולא מובן. אולי כי הבנתי שזה הסיפור האמיתי. לפעמים הרגשתי שאני מסתכל על עצמי מבחוץ ושאני עובד על כולןם, לפעמים הרגשתי שאני עומד להיחנק ושזה לא יצליח לי אף פעם. אבל תמיד הרגשתי שאני סתגלן. שזה יצור ממבוכים ודרקונים שנשאר בזיכרון שלי אחרי כל הזמן הזה, למרות שזה היה עוד חלק מהחיים שלי שהבנתי מהר מאד שצריך להיעלם בדרך להפוך להיות מי שרציתי.

והמי שרציתי הזה היה דבר מורכב. אחרי שעברתי את שלב ההישרדות, התחיל להיבנות ה”מי שרציתי” הזה. רציתי להיות מי שאחרות.ים מנסים להידמות לו. אבל מעבר לרצון להיות נחשק, הפחד הכי גדול שלי היה שאחרות.ים יביטו עלי מלמעלה. שיראו את הזיוף. עד יאס”א התמודדתי עם הצורך הזה בבידול של עצמי. תמיד הייתי מוזר, גידלתי פאות למרות שאף אחד סביבי לא גידל, התבודדתי וקראתי המון, הייתי מושא ללעג ולבריונות לעתים. אני לא יודע מה היה שונה ביאס”א, אולי ההתבגרות המינית, אולי המפגש עם ההגמוניה האמיתית ולא עם קבוצת ילדים אקראית שהכתירו עצמם להיות ההגמוניה המקומית, אולי התחושה שזה עולם אחר בו אני יכול להמציא את עצמי מחדש, אולי זו העובדה שכבר היו המון שונות.ים ביאס”א, ואפילו היו קהילות של שונות.ים, אולי הכל יחד. במהלך השנים המי שרציתי נטמע במי שאני, אבל אף פעם לא באופן מושלם. עדיין הייתי עירני לאופן בו אני נתפש, עדיין צרבה תחושת העלבון בכל פעם שהבנתי מאוחר מדי שפספסתי פיסת הון תרבותי שחשפה שאני מתחזה. המנגנון שלי היה תמיד לעשות כאילו אני מבין, ולהשתתף באופן המינימלי ביותר תוך חזרה על דברים שנאמרו, וברקע ללקט פרטים בכדי להשלים את התמונה בראש.

זכורה לי פעם אחת במיוחד בה ההגנות שלי ירדו, כי שחזרתי אותה במוחי אינספור פעמים. ביליתי בביתה של בת זוגי מיאס”א בקיבוץ שלה, ואביה שאל אם אני רוצה מהבשר על האש, וכששאלתי איזה בשר, הוא גיחך ואמר “פרה נמוכה”. לו הייתי עירני, הייתי ממשיך בשיחה כאילו לא אמר צירוף מילים שמעולם לא שמעתי, אולם אמרתי לו שלא שמעתי היטב. לאחר שחזר פעם שנייה ושלישית, בכל פעם יותר מרוצה מעצמו, התעשתי וחייכתי ואמרתי “בטח תביא”. בעודי אוכל והוא ממשיך לשאול אותי האם הפרה הנמוכה טעימה, ואני אומר שהיא מעולה וצוחק כאילו יש לי מושג מה מצחיק, הצטרפו בת זוגי ואמה, והוא שמח לספר להן את הסיפור. מיד אמה שאלה אותי “אתה יודע שזה חזיר כן?” ואני גיחכתי בביטול שברור שאני יודע ומה הבעיה, כשהשאלה האם רואים דרך ההצגה שלי הרבה יותר מטרידה אותי מהעובדה שאיני יודע איך אני מרגיש בנוגע לאכילת חזיר בפעם הראשונה. מאוחר יותר בת זוגי שאלה אותי אם אני בסדר, ועניתי שברור, ולמה שלא אהיה בסדר, וזה כמו כל דבר לא כשר אחר, ובכלל לא חשבתי על התשובה, רק קיוויתי שגם היא תאמין שידעתי כל הזמן. עד היום אני לא יודע אם זה הפריע לי או איך חשתי ביחס לזה, מה שצרוב לי מהחוויה הוא שהבנתי כמה שניות מאוחר מדי שאני מפספס את הרפרנס התרבותי, והעלבון על ההסתכלות המבודחת מלמעלה על הדתי הפרובינציאלי שצריך ללמד אותו דברים על העולם.

אחד השלבים הראשונים והמרכזיים שלי באסימילציה הוא החזרה בשאלה. כמו כמעט כל אקט חזרה בשאלה שאני מכיר, הוא קרה בשלבים, גם בתהליך הפנימי, וגם בחשיפה שלו החוצה. לא באופן מקרי, בימים בהם חציתי את הרוביקון, הורדתי את הכיפה והתחלתי לחלל שבת, התחלתי את הקשר הרומנטי הקצר, הבוסרי והראשון שלי. הוא היה עם נערה מגניבה, ברה”מית מבאר שבע, שהחליטה לשמור את השבת הראשונה שחיללתי, וכך הלכנו יחד, היא יורדת במדרגות ואני במעלית. לה היה ידע נרחב במוזיקה שכבר הבנתי שנחשבת מתוחכמת (רוק ופרוגרסיבי ודברים כאלו), ובמובן הזה היה לה יתרון עלי, שכמובן לא יכולתי שייחשף. בשיחות על מוזיקה תמיד הסכמתי וזרקתי את מעט הידע שהספקתי לצבור, גם אם ההקשר היה רופף, מקפיד לאסוף בקפדנות כל פרט מידע בכדי לייצר את הטעם המוזיקלי שלי. הרבה מהטעם המוזיקלי שלי בעצם לא הכרתי. שנים עברו עד שבאמת שמעתי את הסקס פיסטולס לדוגמא, שכמובן היו גאונים בעיני הרבה לפני כן. מה שידעתי בוודאות הוא שאני שונא מזרחית. לא משהו מסוים, פשוט באופן כללי מזרחית זה לא טוב. עם חברות.ים שלמדו מוזיקה הרגשתי בשלב מסוים מספיק בטוח לדבר על מקאמים, אבל רק כידע אקזוטי שאני מחזיק בו, ולא כתוצאה מכך שאבא שלי היה חזן ושהלכתי איתו לשיעורי חזנות. לא בגלל שלשמוע חלק מהצלילים האלו עושה לי נעים ואני יודע לקרוא להם בשם, אלא כי זו אנקדוטה אוריינסטליסטית מושלמת שבמוזיקה לא מערבית יש יותר סולמות. עם השנאה למוזיקה מזרחית הייתה כמובן השנאה לערסים ופרחות, השנאה לאשקלון, השנאה למה שמסורתי וחשוך, ההערצה של הקיבוץ, של הנאור, של התרבותי והמתקדם, של הפנימיה. הבוז למה שעני, ההערכה למה שעשיר. המצאתי פעמים שטסתי לחו”ל, כי לא הכרתי עד יאס”א א.נשים שטסות.ים כל שנה לחו”ל לחופשה משפחתית. מעבר לכך לא היתה לי שום אופציה לזייף עושר, לא היו לי רמקולים שעולים יותר ממשכורת חודשית של ההורים שלי, וארון מלא בבגדים עם שמות שלא שמעתי עליהם בחיים, אז אימצתי את הזהות הזרוקה והגזורה, עם גיטרה וג’ינס קרוע.

הטריגר המרכזי שסימנתי לחזרה בשאלה שלי היה טריגר פמיניסטי. בתודעה שלי הייתי פמיניסט תמיד. אולם אחד המאפיינים המרכזיים של הזהות שיצרתי לעצמי היה הבוז לשונה ולחלש.ה. בוז שבא לידי ביטוי גם במעשים, גם ביצירת אווירה של דחייה, גם במילים, בכל כלי בו פחדתי שיעשה שימוש נגדי. השונה והחלש.ה היו כל מי שלא היו מגניבות.ים מספיק, או חכמות.ים מספיק, או סטרייטיות.ים מספיק או נאורות.ים מספיק, או שסתם נראו או נשמעו קצת שונה. הייתי אומר שאני לא נגד הומואים זה פשוט מגעיל אותי. והאמת שזה לא הגעיל אותי, ובאמת לא הייתי נגד הומואים, אבל זה מיצב אותי מעליהם. אחת מנקודות ההחלטה המשמעותיות הראשונות שלי בפנימיה קרתה כשהתקרבתי אינטימית למישהי שהייתה במערכת יחסים עם אדם אחר באותו זמן. היה ברור לשנינו שמשהו קורה, אבל אני הייתי מהוסס. חזרתי לחדר ודיברתי עליה עם השותף לחדר שסימנתי כמייצג את הדמות שאני רוצה להיות, והתחלתי לקבל את הרושם שהוא אינו חושב שהיא נראית טוב. עד אותו רגע חשבתי שהיא נראית טוב, אבל מה שהוא אמר לי שינה לחלוטין את התפיסה שלי. בזמן ששוחחנו נכנס לחדר שותף אחר שסימנתי כשונה, ומייצג את הדמות אותה איני רוצה להיות. אני והשותף המשכנו את השיחה על אותה נערה, אך דיברנו בקוד כדי שהשיחה תיראה על משהו אחר, והשותף האחר ניסה להשתתף בשיחה תוך כדי שאנחנו לועגים לו מבלי שיבין. אני זוכר באופן כל כך מוחשי כמה גאווה הרגשתי שהצלחתי לייצר מבלי תכנון מוקדם שפה משותפת עם השותף “העליון” בעיני, תוך כדי שאני לועג ובז לשותף “הנחות” בעיני. זו הייתה טקטיקה שהשתמשתי בה עוד כל כך הרבה פעמים, לייצר בדיחה על מישהו שהוא אינו מודע לה, ולעתים אף תוך כדי שהוא משתתף ומכונן את הבדיחה בלי ידיעתו. הרבה פעמים לאחר שהובנה הבדיחה, מושאה המשיך אותה כאילו הבין לאורך כל הדרך, בדיוק כמו שאני הייתי עושה. תמיד דאגתי שיהיה קרוב אלי יחסית מישהו שיכולתי להתנשא מעליו בקלות, כאילו בצחוק כדי שלא יברח רחוק מדי. כל פעם כזו ביססה את תחושת העליונות שלי. יום אחרי השיחה הזו, אמרתי לאותה נערה שכבר נפרדה מהחבר שלה, שלא יקרה שום דבר בינינו. אני, הפמיניסט בעיני עצמי, ראיתי אותה רק כאובייקט שהערך החברתי שלו ירד בעיני אחרי השיחה.

עוד אחד מהדברים שנדרשו למה שניסיתי ליצור מעצמי, היה ניסיון מיני עשיר. זה היה מורכב במיוחד מכל מיני סיבות, אך גם כאן מה שנחשב היה מה שיודעות.ים עלי, ולא מה שקרה באמת. במקום רוחש שמועות כמו יאס”א, אפשר לתחזק כל מיני דברים שלא קרו במציאות, והדבר היחיד שזה דרש ממני היה לעקוב אחרי כל מה שאמרתי בסיטואציות חברתיות שונות, ולדאוג אף פעם לא לומר דברים באופן נחרץ. ממילא חווית החיים שלי הייתה ניכור רפלקסיבי ומתמשך, כך שההפרדה בין האמיתות השונות עלי בחוגים חברתיים שונים, לא הייתה קשה מדי. אחד הסממנים העצובים להצלחה שלי, שמאד ריגש אותי בשעתו, היה שבשנתי השלישית, למרות התנסויות מיניות מעטות מאד ומוגבלות מאד בפועל, מישהי ששוחחתי איתה אמרה לי שהיא “יודעת איך אני עם בנות” ושהיא לא מעוניינת בסטוץ. גם א.נשים קרובות.ים אלי הפנימו את הדיסאינפורמציה, השתתפו בהפצת השמועות, וכך יצא שמעט מאד, אם בכלל, ידעו כמה מועט היה הניסיון המיני שלי, וזה שלמעשה סיימתי את התיכון בתול. מעין שאלה אותי אם לא פחדתי לפני שאיבדתי את הבתולין, ואמרתי לה שלא. ההביטוס שלי היה של מישהו עם ניסיון מיני עשיר ופרטנריות מרובות, וזו לא הייתה פיקציה. באמת התנהגתי כך באופן העמוק ביותר, כזה שממשטר גם את היחס שלי למין.

ולבסוף, הפכתי לשמאלני. אבל השמאלני מהסוג שההגמוניה אוהבת. גרתי בחדר שנה עם שני חברים ערבים, והמילים היחידות שלמדתי בערבית היו קללות. שלוש שנים לא הייתה לי אפילו שיחה אחת עם אף אחת.ד מחברות.י על היותןם ערביות.ים בחברה יהודית. על הנרטיב שלהןם. על התחושות שלהןם כשהןם לומדות.ים איתי על העליה השניה והשלישית והשואה ומלחמות ישראל. אינסוף שיחות על בנות, אבל אפילו לא אחת על איך זה מרגיש לשקר בנוגע לשם שלך למישהי שפגשת או לדעת שהסיבה שמי שאתה מאוהב בה נואשות בחיים לא תבחר בך כי אתה ערבי והיא יהודיה. פורצים למטבח וגונבים אוכל ביחד, ודואגים להביא מספיק לחם בשביל הלבנה בשמן זית שהביאו מהבית, ואיזה כיף לכם שאתם ערבים ויש לכם את הלבנה הזו כל הזמן. לעשות כאילו לא שמים לב שכשהערביות.ים מסתובבות.ים יחד הןם מדברות.ים ערבית, אבל כשאתה בא הןם חייבות.ים לעבור לשפה שלך, ולצחוק איתןם על המבטא כדי להעביר את המבוכה. שלך. רציתי להיות לוחם, צנחן, לא ראיתי שום בעיה בלדבר על זה ועל הגיבושים והתהליכים שאני עובר עם מי שהיה אחד מחברי הטובים ביותר (כן, הוא ערבי, אז מה, אני שמאלני עכשיו, אני לא מסתכל על דברים כאלה).

ואז סיימתי את התיכון. הייתי אחד הכותבים של הצגת הסיום. שיחקתי בתפקיד הראשי. בזמן שיר הסיום כל השכבה עמדה סביבי על הבמה ושרה ואני ישבתי באמצע וליוויתי את השיר עם הגיטרה, מנגן את האקורד האחרון של מה שהחשבתי לתקופה היפה בחיי.

 

חלק שני – דיסוציאציה

מיאס”א יצאתי חילוני. יצאתי עשיר. יצאתי תל אביבי. יצאתי חצי בריטי.

זה לא היה מיד כשיצאתי מיאס”א, אבל כבר היו לי את כל הכלים. כבר היה לי את ההביטוס. יכולתי להתנהג כאילו נולדתי ברעננה. בשפה, בהתנשאות, אבל בעיקר בתחושה הפנימית העמוקה שמגיע לי. ידעתי שאני אהיה עשיר, זה פשוט עניין של זמן עד שזה יקרה. עברתי לגור במרכז בשנייה שהרווחתי את המשכורת הראשונה שלי, עוד כשהייתי בצבא. כשהשתחררתי מהצבא עברתי בין עבודות שאת כולן מאיישות.ים אקדמאיות.ים שמבוגרות.ים ממני בעשור לפחות. אחרי מה שהצלחתי לעשות ביאס”א, להשתלט על ז’רגון של תחום מקצועי וללהטט בו, למצב את עצמי ולדבר על עצמי כמומחה תוך פיזור חצאי אמיתות, היה כל כך פשוט, שזה הפך להיות משעמם. אז עשיתי מה שכל אשכנזי שמאלני נאור ומתוחכם עושה, ייצרתי מערכת שיקולים רחבה ומסובכת עם אשליה של בחירה, שבסופה “בחרתי” ללמוד באוניברסיטת תל אביב משפטים ופילוסופיה.

באוניברסיטה התחילה הרדיקליזציה. היא התחילה מאותו מקום של מניפולציה של מערכות. את תהליך החיברות שלוקח לא.נשים בדרך כלל סמסטר או שנה לעבור, עברתי בכמה שבועות, והבנתי איך צריך להיות “סטודנט טוב”. אולם השוני באקדמיה הוא שבניגוד ליאס”א בו התוכן של המערכת הוא חברתי, ובניגוד לצבא ולעבודה בו התוכן הוא פרוצדוראלי או כוחני, באקדמיה מצאתי תוכן אמיתי. כזה של גופי ידע, או של שאלות אמיתיות על העולם ועל הקיום, הבעיה היא שהידע הזה ממש לא נמצא כשלומדים לתואר, בטח לא תואר ראשון. אז אחרי כמה שבועות של תוכנית לימודים דכאנית, התחלתי להסתובב לבד בכל הפקולטות, ולעבור רדיקליזציה. קודם כל רדיקליזציה של למידה. לא למידה לשם הישרדות או שליטה, למידה מתוך סקרנות, שאין לה שום מטרה. ולמידה כזו אפשרה לי להסתכל על עצמי. להבין שעברתי שטיפת מוח לאומית, ופטריארכלית, ותרבותית. להתחיל להשיל מעלי את הזהויות והאמונות. ובכל פעם שעברתי רדיקליזציה כזו, תמיד כעסתי על עצמי, איך הייתי ביקורתי כשחזרתי בשאלה מול תפיסת עולם דתית שהושרשה בי, אך לא ביקורתי מספיק בשביל לזהות תפיסות עולם הטרונורמטיביות, לאומיות ותרבותיות שהושרשו בי.

למרות ההבנה שלי שהרבה מהדיכוי שעברתי קרה בבית ספר, ולמרות הידיעה העמוקה שהרבה ממי שהייתי בתיכון הוא זהות מדומיינת שבניתי בעצמי, הסיפור שבניתי המשיך להחזיק ביאס”א כמקום מכונן של התפתחות אינטלקטואלית, כשאני מגייס לעצמי את מיטב הסיבות שתועמלני יאס”א מלהגים השכם והערב. “המורים מומחים בתחומם, המורה שלי לכימיה הייתה ד”ר שפיתחה תרופה לפוליו”, “יצא לי להכיר ערבים והחבר הכי טוב שלי היה ערבי”, “קיבלתי אות הצטיינות מראש העיר על פעילות למען הקהילה”, “יש שבוע פרוייקטים שאפשר לבחור מה שרוצים ולחקור אותו”. לא משנה שידעתי שאין לי שום חוויות למידה משמעותיות מבחינה אקדמית, פרט לניתוח טקסט של פטנאם, הישג די עלוב לשלוש שנים בפנימיה למצוינים. האמת היא שהדבר האמיתי שלמדתי ביאס”א שהיה משמעותי הוא איך להיות הגמוני. איך להפנים את ההגמוניה עד שאתה נהיה חלק ממנה. בגלל שיש בי משהו סוציופאתי עמוק שמאפשר כזו רמה של ניכור, ובגלל שאני גבר שיכול לעבור כלבן, לא הייתי לדוגמא ערבי או אתיופי, באמת הצלחתי.

כמו דיסוציאציה כימית, התפרקתי גם אני לרדיקלים קטנים, רדיקל מזרחי, רדיקל פמיניסטי, רדיקל מרקסיסטי, רדיקל טבעוני, רדיקל הומאניסט, רדיקל אנטי-קולוניאליסט. וכמו דיסוציאציה נפשית, לא הרשיתי לעצמי לעשות אינטגרציה לכל אותם רדיקלים לסיפור קוהרנטי אחד, סיפור של דיכוי הגמוני שיאס”א היא המייצגת שלו, ומנגנוני ההגנה שלי השאירו סיפור מלא חורים וסתירות, בו יאס”א היא המנוע הרדיקלי, המקום החיובי ביותר בהתפתחות החברתית, מנטלית ואינטלקטואלית שלי.

 

חלק שלישי – התפכחות

עכשיו אני יודע שאין אני. לא יהודי, דתי, חילוני, עני, עשיר, אשקלוני, ירושלמי, תל אביבי, מזרחי, אשכנזי, אירופאי, ישראלי.

רק דרך א.נשים אחרים התחילו החלקים להתחבר, והדיסוציאציה להתפזר. רק כשראיתי מורכבות חדשה בעולם דרך העינים של מעין. רק כשקראתי את הזהות הגזולה והכפויה של סייד. רק כשנועם ושני שיקפו לי חלקים מעצמי. רק כשאורטל ואחרות.ים השתמשו בדמיון סוציולוגי בניתוח החוויות שלהןם עצמן. רק אז התחלתי לשים את יאס”א בקונטקסט המתבקש.

הקונטקסט המתבקש הוא קונטקסט המפגש של ההגמוניה עם האחרות (Otherness). יאס”א היא ההתגלמות של ההגמוניה. יש בה ריכוז לא פרופורציונאלי לאוכלוסיה של יהודיות.ים-אשכנזיות.ים-ממעמד ביניים ומעלה, שכר הלימוד הוא אסטרונומי, והרוב הגדול של התלמידות.ים מקבל.ת מלגות מיהודים אמריקאים, גבולות המותר והאסור הלא כתובים, גם בהקשרים מיניים להטבא”קים, גם בהקשרים של שיח על זהות לאומית, מאד ברורים למרות מעטה הליברליות והקבלה. במפגש של האחר והדומה בקונטקסט ההגמוני, היינו בביתו של הדומה, תתכן רק העמדה אחת, ההעמדה בה הדומה פוגש את האחר ומחליט כיצד להתייחס אליו. הדומה יכול להכיל את האחר או להדיר אותו, אך המבנה החברתי בו הוא פוגש את האחר לא משתנה. במקרים הנדירים בהם האחר מצליח להפוך לדומה, האפשרות של להכיל את האחר נשארת רק לחזקים ביותר. החולשה שלי הפכה אותי לאחד מגדולי המדירים של האחר, בכדי שאוכל לבסס את מעמדי כדומה.

ברור לי שהרבה ממה שכתבתי מתאר ברמה כלשהי חוויות אוניברסאליות של השתייכות, במיוחד במערכות חברתיות אכזריות כמו תיכון פנימייתי. ברור לי גם שישנןם רבות.ים שמצאו ביאס”א קהילה שהתאימה להןם, מבלי להידרש להידמות להגמוניה כלשהי. עם כל זאת, הקונטקסט של המפגש עם ההגמוניה ביאס”א הוא קיצוני. רבות.ים יצאו חבולות.ים ברמות שונות ובאופנים שונים מהמפגש עם ההגמוניה ביאס”א, וזו הסיבה שהדבר שאני הכי שונא ביאס”א הוא התיאור האוטופי של המפגש הזה. התיאור האוטופי כמובן מדבר מנקודת מבטו של ההגמוני – יאס”א הוא מקום מיוחד כי אפשר לפגוש שם ערביות.ים, אתיופיות.ים, ברה”מיותים, דתיות.ים, ילדות.י שכונות מצוקה (סתם יופימיזם למזרחיות.ים). המפגש הזה הוא המקור לדיכוי העמוק ביותר של האחר ושבתורו מאשרר את העליונות של הדומה שבא לפגוש אותו, אבל עבור ההגמון הוא מהווה מקום משמעותי, סמל לסובלנות וליופי שלו בעיני עצמו. ההגמון יתגאה באופן בו הוא נותן לאחר מקום לצידו, ואפילו מסבסד אותו, תוך התעלמות מוחלטת מהמבנה החברתי והאלימות השקופה שהוא מייצר. ההגמון יברך על היתרונות החשובים במפגש הזה ולא יעצור לחשוב על המשמעות עבור האחר, גם אם זו מוטחת בפניו.

אני לא מצטער על אובדן קטגוריות זהות, אלא על הכפייה שלהן, הגזילה שלהן וההדרה שלהן. אני מצטער על שההשתייכות שלי להגמוניה הייתה כרוכה ברמיסה והתנכרות, שלי ובעיקר של אחרות.ים. אני מצטער על הסוציופתיה והסכיזופרניה שהיו מנת חלקי שנים ארוכות, ככלים להגיע להפנמה הזהותית המיוחלת. השנאה שלי ליאס”א, היא השנאה שלי לחלקים הללו בי, שחלקם כבר בלתי נפרדים, לכך שאיני יודע איפה דוד לחמיש של יאס”א נגמר ואיפה דוד פונד מתחיל.

 

תודה עד אין קץ למעין, שמאפשרת לי להתבונן על המקומות הכי עמוקים וחבויים שלי.

 

יאס"א (Source: wikimedia.org)

יאס”א
(Source: wikimedia.org)

*הערה – זה המקום שלי, ואני לא מתחייב לשום מערכת חוקים בענייני תגובות. מה שארצה ייכנס.

69 Comments

  1. סופר מעניין ופותח עיניים. קשה לי להתייחס גם כי לא עברתי את אותו תהליך שאתה עברת (לפחות לא את השלב האחרון של הבנה של התהליך שעברתי) וגם כי אני לא בקיא במונחים ובמושגים שאתה משתמש בהם (וזה בסדר גמור כי מראש לא התחייבת לנסיון להנגשה). מהמעט שתפסתי קיבלתי זוית אחרת להסתכל על מה שיאס”א היתה בשבילי ובשביל אחרים. תודה, אני מניח.

  2. דוד, תודה על הדברים מעוררי החשיבה. התפעלתי מהיכולת שלך להיחשף באופן כה נוגד את ההתנהגות שתיארת בתחילת הדברים.

  3. פוסט יפה, ופתיחות מבורכת – עדיף לספר מאשר להדחיק את זה למקום שאף אחד לא ידע
    אספר, שגם אני למדתי ביאסא, והגעתי מרקע דתי, אמנם אינני מזרחי, אבל גם אני הרגשתי זרות במהלך שהותי ביאסא. אבל בשבילי הזרות היתה מקום לחזק את עצמי- מקום שבו הייתי מודע לתהליכים שבו אני עובר, ואף שברבות הימים הורדתי את הכיפה, זה קרה רק לאחר הצבא, ואילו ביאסא הרגשתי צורך לחזק את עצמי.
    אני רואה את הזרות בצורה חיובית, באופן שמאפשר להכיר תרבויות שונות ואנשים שונים ומגוונים.
    הכפייה שם היא כפייה שנוצרת באופן טבעי מכך שמרבית התלמידים באים ממקור תרבותי מסוים בעלי אידיאולוגיה דומה. כך במקיף תיכוני רגיל שבו האוכלוסייה שונה, התרבות ההגמונית תהיה שונה.

    1. תודה על השיתוף.

      לדעתי בתיכון מקיף רגיל לא מתקיים באופן כה חזק המפגש של ההגמוניה עם האחר, אולם וודאי שיש נקודות דמיון.

  4. טקסט מענין, כן, מעמיק ומורכב. כמה שאלות שעלו לי לאורו: האם ניתן לשנות את יאסא באופן שיהיה פלורליסטי יותר מבחינה תרבותית? שאוכלוסיות שאינן הגמוניות בישראל ירגישו בו בבית ולא יאלצו להתנכר לתרבותן?

    1. תודה דפנה.

      לשאלתך, לדעתי יש המון שאפשר לעשות. כשמדברים על מבנה חברתי, הפתרון פחות מורכב מההצפה של הבעיה, אבל בפועל חסר סיכוי ליישום כי הוא דורש ויתור על הכוח, גם המעשי וגם הסימבולי. הנה דוגמא פשוטה: כשאני למדתי בבית הספר, לא היו ערביות.ים בסגל ההוראה ובסגל ההדרכה. גם אתיופיות.ים לא היו, ומזרחיות.ים היו ממש מעט (אחת הבדיחות הנפוצות על רוני אחרי דאחקות שהוא “דיקטטור”, הייתה הלעג לכך ששמו האמיתי לפני ששינה לארז הוא אלמוזנינו). לעומת זאת בחברות התחזוקה והניקיון וההסעדה היו כמעט רק ערביות.ים ומזרחיות.ים. זה לא מקרה, והייצוג הוא המנגנון המרכזי שמשמר את האליטה. אם הסגל היה מייצג יותר את האוכלוסיה, בקלות אפשר להכניס שינויים לתוכנית הלימודים. יש הבדל אם יש מורה להיסטוריה שהיא מזרחית שנולדה במעברה, או אחד המורים לאזרחות יהיה ערבי, או אחד/ת המורות/ים לאמנות ת/יהיה ברה”מ/ית טרנסג’נדר/ית. שינוי כזה הוא לא רק בתכנים, אם יש 20% מתושבות.י המדינה שדוברות.ים ערבית ו 20% שדוברות.ים רוסית, למה שעברית תהיה השפה היחידה ששומעים? למה לא מדי פעם יאמרו כמה מילים בשפה אחרת, ושדוברות.י העברית יצטרכו להתאמץ להבין? לא כל הזמן, ואפילו לא 20% מהזמן, אבל ככה פעם ב, רק בשביל התרגול. כשעושות ייצוג שקרוב לייצוג החברתי האמיתי, ומפרקות את כל המנגנונים המובנים שנותנים יתרון להגמוניה (שפה, הון תרבותי, כסף), ומדברים על יחסי כוחות במקום להתעלם מהם ולעשות כאילו הם לא קיימים, אז אפשר להתחיל לחשוב על מענה אמיתי לכולןם. אז גם באופן טבעי יהיה הרבה פחות נוח לאנשות.ים המשתייכות.ים להגמוניה לשלוח את ילדות.יהםן ליאס”א, אחרי הכל למה לוותר על כל הכח שהחברה העניקה לי, והדרך לתמהיל מייצג יותר גם באוכלוסיית התלמידים די סלולה.

  5. נורא נהניתי לקרוא על החוויה שלך שמתחברת מאוד גם עם החוויה שלי.
    דפנה בעיני אחד ממשפטי המפתח בפוסט הוא “יש בה ריכוז לא פרופורציונאלי לאוכלוסיה”
    ולכן לדעתי בני העלה את עניין ההגמוניה המקומית ואסביר.

    ההגדרה של ההגמוניה האשכנזית החילונית הגברית במדינה היא אומנם נכונה ולכן מקבלת תוקף מחוזק בפנימייה שבה ההגמוניה היא גם הרוב (פאק), מה שלכאורה הופך אותה לבלתי מנוצחת.
    חשוב להבין שברוב המקומות בארץ המציאות ה*מקומית* היא שונה! כך למשל אם שערי הבי”ס היו נפתחים כלפי השכונות קרית היובל וגבעת משואה תלמידי בית הספר יכלו לחוות כמה “סצינות” ולמצוא את עצמם בלפחות אחת מהן.
    לדוגמא בשכונות הקרובות ובתקופתי אפילו בשטח בי”ס ממש התקיים בית כנסת (ליד האיצטדיון) שאליו אנשי השיכונים היו מגיעים להתפלל. אם בי”ס היה מאמץ את המבנה הזה ומעודד את הילדים הדתיים להרגיש בו יותר “בבית” הם היו מסוגלים למצוא לעצמם “קהילה” שלפחות בה הם ההגמוניה. אמנם זו תהיה בעיני אחדים “בריחה” או מתן אקמול לחולה סופני אך בעיני התמונה של ילד דתי שיכול “להכניס” ילד חילוני למציאות שלו לא רק בסופי שבוע מחוץ לפנימיה אלא ביום יום היא אקט רדיקלי.
    דוגמאות כאלו לא אפשר למצוא עוד הרבה כמו לאמץ תיאטרון ערבי יהודי בבית צפאפא.
    לפתוח סניף של תנועת נוער באחת מפינות ביה”ס, קבוצת בנות מהשכונה ועוד.

    אני חושב שבירושלים יש מספיק קהילות מקומיות שבהם ניתן לגרום ל”היפוך הגמוניה” שכזה ושאם בי”ס רק יסכים להפתח אליהן ולאמץ אותן ליותר מפעילות ימי שלישי חברתי הוא יצא נשכר מאוד.

    בתור ילד אילתי עם אבא קיבוצניק ידעתי לאיזה כיוון הדג משתין ויכלתי לבחור באיזה צד להיות. כדי לא לאבד את עצמי יצאתי לתנועת הנוער שהיתה בשכונה ונפגשתי עם חברים ירושלמים של חברים מהפנימיה. אני חושב שכדי שיותר ויותר מסגרות מגוונות יוכלו לקבל את ילדי הפנימיה צריך לפתוח את השערים לעולם הרחב ושיאסא תפסיק להתקיים כבועה ותנסה בצורה אקטיבית לעודד הגמוניות שונות לא כתחליף להגמוניה הקיימת באופן טבעי בתוך כותלי הפנימיה (זה לא ישתנה) אלא מחוצה לה איפה שטבעי שהן יקרו ולדאוג שלילדים תהיה נגישות אליהן.

    1. אני חושב שיש הבדל מהותי בין אימוץ פטרוני של מסגרות כאלו כמו שקורה בפעילות חברתית שבו התלמידים הם על תקן מתנדבים/מארגנים לבין פעילויות שבי”ס מזהה שהוא יכול לתמוך בהן או לפחות לקיים איתן קשר קבוע ובכך להנגיש אותן לתלמידים.

    2. תודה ארז

      אני מסכים עם הרבה ממה שכתבת, ואני חושב שאלו אכן אקטים משלימים מעניינים ואף רדיקאליים לשינוי המבני שהצעתי. תודה על התגובה.

  6. גם אני בוגרת יאסא משכבות נמוכות יותר. אינני מכירה באופן אישי את מעין ואותך. נחשפתי לפוסט שלך במקרה והוא כבר כ-24 שעות פתוח על מהחשב מולי. קראתי אותו לא פעם ולא פעמיים. הקריאה הראשונית התמשכה כנצח. קראתי מספר שורות שלך ומשהו בתודעה נפתח, משהו שהיה חבוי שם וחיכה לטריגר שיאפשר לו לצאת לחופשי. זיכרונות החלו לעלות. מחשבות התעופפו. אפשר היה לשמוע את האסימונים נופלים.

    לא פעם ולא פעמים טענתי שיאסא הייתה הטעות הגדולה של חיי. תמיד, באותה הנשימה המשכתי ואמרתי שזו כנראה טעות שהייתי חוזרת עליה. למרות הצלקות הרבות איתן יצאתי מיאסא, למרות שרצחו שם חלקים רבים שלי והדירו אותי מעצמי לא פעם ולא פעמיים (למרות שאני אשכנזייה מבוססת, מצאו בי “פגמים” אחרים שאינם מתיישבים עם ההגמוניה); ססמאות ההגנה על יאסא, אותן ססמאות שנשמעות בימים פתוחים, יצאו גם מפי. כמו מסונוורת. יודעת שיאסא השאירה בי כ”כ הרבה צלקות, אך יודעת
    לדקלם את המנטרות היטב.

    אחרי 24 שעות של קריאה חוזרת ותהיות אינספור שלראשונה אפשרתי לעצמי להציף; אני מבינה שמה שעברתי שם, שהניסיון לזייף את עצמי, לא להראות את הזרות, השקרים הקטנים האלה בדרך לעליונות; שזו לא הייתה סטייה שלי. שזה לא היה כאב שלי פרטי שנבע מכמה שאני פגומה. שזה היה אמיתי. שזו הייתה המציאות של עוד רבים, רבים שהחשיבו את התקופה ההיא ליפה בחייהם אך בד בבד כאבו בה את איבוד זהותם. לראשונה בחיי גיליתי שמלבדי (שמודה בזה רק ביני לבין עצמי בחדרי חדרים) יש עוד מישהו שמרגיש שהחוויה האקדמית שלו ביאסא הייתה רחוקה מלהיות משמעותית.

    תודה ששיתפת בפוסט אישי כ”כ, חוויה שרחוקה מהיות פשוטה. הזזת כמה אסימונים בנשמתי.

    1. תודה רבה על השיתוף. התחושה שלי שהחוויה הזו ודומות לה רחוקות מלהיות שוליים סטטיסטיים, ויותר דומות לפצע (אצל חלק סגור ואצל חלק פתוח) בחיים של רבות.ים, היא אחד הדברים שגרמו לי לכתוב, ואני שמח שזה פגש גם אותך וא.נשים אחרות.ים בקצה שלהןם.

  7. בהחלט טקסט מעניין. עם חלקו הזדהתי ועם חלקו מאוד לא.

    אני הגעתי ליאס”א כדתי, דרומי ולא עשיר מצד אחד, אבל מצד שני כקיבוצניק (שעד אז בכלל לא הבנתי איזה מרכיב משמעותי זה בזהות שלי). מאז הזהות שלי השתנתה כמעט בכל הקטגוריות הללו, וחלקן פשוט כבר לא מצייגות עבורי שום דבר. אבל אני לא מרגיש שיאס”א היה מקום שכפה עלי זהות מסוימת, אולי בגלל שהתעקשתי לשמר הרבה מהדברים שהבאתי מהבית. באופן כללי, אני נוטה שלא להגיב היטב ללחץ חברתי, ובדר”כ אני עושה הפוך ממה שמקובל, לא מתוך איזו בחירה עקרונית אלא יותר מתוך עקשנות וחוסר מודעות חברתית. יכול להיות שהאופי שלי שמר עלי במידה מסוימת מהזדהות מוחלטת עם הרוב, ויתכן זו הייתה ברכה, גם אם תמיד הרגשתי שאני לא משתלב באופן מוחלט. כמו כן, העובדה שאף פעם לא הפכתי לחלק מה”מעמד הגבוה” של יאס”א שמרה עלי מהריאקציה שאתה מתאר כנגד רבים מהערכים שמעמד זה יצג.

    אבל מעבר לזוית האישית, אני חושב שהמאמר הזה מתעלם במידה מסוימת מעיצוב הזהות שעובר על כל מתבגר בגיל התיכון. מבחינה פסיכולוגית, זוהי תקופה שבה אנשים נוטים לחשיבה קיצונית, ונוטים להידמות לסביבתם כמעט בכל מחיר, או לצאת כנגדה באופן בוטה. בכל תיכון, בכל מקום, נוצרות קבוצות מיעוט חברתיות. הרעיון שביאס”א הייתה “אליטה אמיתית” אל מול “סתם קבוצה של בריונים ששולטים בשכונה” היא הפשטה שלדעתי גוררת את הניתוח שלך לקיצוניות בלתי מוצדקת. למשל, אני לא חושב שיש זהות מוחלטת בין האליטות של החברה הישראלית לאליטות של יאס”א. כולנו היינו ילדים אז, גם אתה, ולעיתים קרובות התנהגנו כמו ילדים. לעיתים אכזריים מידי, לעיתים תמימים מידי. לא כל אקט כזה היה יצוג של ניצחון האליטה, לעיתים סתם היינו סקרנים, או מפוחדים. אני לא חושב שהמערכת התכוונה או שאפה ליצור אסימילציה של המיעוטים לכיוון הרוב ולבודד את הסרבנים, אבל זו פשוט התוצאה הטבעית של דינמיקה של קבוצה של תיכוניסטים. לא מוצדק להפנות את כל האחריות כלפי המערכת או החברה הישראלית, כפי שלא מוצדק לשפוט את עצמך בן ה17 על פי הזהות שלך בגיל 28. בדיעבד, יאס”א היא אולי לא האוטופיה שחשבנו שאנחנו רואים בסוף כיתה י”ב, אבל היא גם לא יצוג לכל מה שרע בחברה הישראלית. אולי מושא לביקורת (חלקה מוצדקת יותר וחלקה פחות), אך לפחות עבורי, לא לשנאה.

    1. תודה צפריר על התגובה.

      הטקסט לא מספיק מקיף כדי להכיל כל מה שאני רוצה לומר, ויש דברים שכתבת שאני אכן מסכים איתן, בעיקר לגבי השיפוט האינדיבידואלי. אולם אני חושב שחשוב לעשות הבחנה בין האינטרוספקציה שביצעתי (שאכן עוסקת רק בי באופן מאד אישי), לבין הפרדיגמה הסוציולוגית שהשתמשתי בכדי לנתח את המציאות הזו דרכה, מה שנקרא הזרה (Bracketing) ודמיון סוציולוגי (Sociological Imagination/Perspective). לכן איני מפיל את כובד המשקל של האליטה הישראלית בשישים וחמש שנות קיומה על חבורה של ילדות.ים, אלא מנסה לבחון את האופנים האמיתיים בהם ההדרה הזו באה לידי ביטוי, וכיצד היא מכוננת את המרכיבים הזהותיים הקולקטיביים, כמו אלו האינדיבידאוליים. כתבתי בתחילה שאני חושב שהטקסט הזה כנראה יפגוש א.נשים רבות.ים בנקודות שאיני יכול לצפות, מכיוון שהחיבור בין הפרטיקולארי לאוניברסאלי הוא תמיד אסוציאטיבי, וכבר קיבלתי תגובות של הזדהות מא.נשים שלא יודעות.ים מה זה יאס”א, כמו גם מבוגרות.י יאס”א שעברו חוויות הפוכות ברמה האישית והניתוח פגש אותןם במקום אחר לחלוטין. בכל מקרה אני חושב שההון התרבותי ההגמוני, כמו גם ההומוגניות התרבותית של הסגל מאד מאד בולטים, לפחות בתקופתנו, ואני מהמר שלא הרבה השתנה, כך שהניתוח מנקודת המבט הזו מאד רלוונטי למקום המתגאה דווקא בהטרוגניות שלו, ועוד יותר מכך במתן קול לתוצאות הדיסוננס הזה מנקודת המבט המושתקת.

      1. אני חייב להוציא עוד מספר מילים לפני שאשכח:
        אבקש סליחה על הכתיבה האסוציאטיבית הלא מסודרת
        ארז- תודה על שהזכרת לי את המנגינות הנפלאות של הבית כנסת הפרסי מחוץ לחומות יאסא, אני עדיין מזמר אותם כל יום שישי.
        לעניין הדיון:
        זה הולך להיות מעין כתב הגנה ליאסא,
        כפי שציינתי לעיל, אני גם באתי ממקום זר לבית ספר, מבית דתי-מסורתי, אך אני אהבתי את הזרות הזאת. הזרות הזאת פיתחה אותי ואת אישיותי. אני לא חושב שהיא פגעה בי וגזלה ממני את עצמי. אולי בגלל שאני נוטה להיות זר מבין השונה, ואף בסתר ליבי אני בז לאנשים שמנסים להידמות להגמוניה ולאלה שתמיד אוהבים להיות חלק מכולם. אולי בגלל שאני יותר מדי אינדיבידואל, אבל מצד שני אני חושב שזה מבורך, כי אין כמו הזרות לגרום לך לחשוב על הזהות על עצמך. אציין במאמר זה שאף עשיתי פעולות אקטיביות כדי לפתח את הזהות השניה שלי- כמו ללמוד גמרא בזמני הפנוי.
        אעיר בסוגריים כי אני שונא הכללות, בייחוד שיש להן מסקנות קיצוניות, ובייחוד כשהן הכללות פסיכולוגיות סוציולוגיות. אולי זה הראש הפילוסופי-ביקורתי שלי, אבל אני חושב שהכללות כאלו עושות עוול לאדם הפרטי ולחופש הבחירה שלו.
        אחת הסיבות לכך שלדעתי יאסא לא עשתה עימי עוול, היא כפי שכתב צפריר, עדיין לא גיבשתי לעצמי זהות מוחלטת, והיא עודנה משתנה. ואף כאשר אנחנו מפתחים זהות בגיל התיכון, עדיף לעשות זאת במקום שמתיימר לפחות לערכים של פלורליזם. אני לא חושב שבמוסד חינוכי אחר יש דגש כזה על ערכים של פלורליזם, במוסדות אחרים אין צהריים שלמים בשבוע שבה נותנים לקהילה [במרבית המקומות ישנה שנה שהתלמידים מחויבים לתת שעה של התנדבות, וזה בקושי]
        ליאסא יש חינוך ברור לערכים של פלורליזם [או לפחות בזמני] אף שבהחלט ניתן לטעון כי יאסא איננה מממשת זאתת כנדרש. אני מסכים כי בהחלט לא היה ייצוג נאה של אוכלוסיות שונות, ואף אני שהגעתי ממסגרות שההגמוניה שלהן היתה מסורתית ובחלקן גם מזרחית [אף שלא הייתי מזרחי- גם שם הייתי זר, והייתי גם שמאלני – זר מקוצה מחמת מיאוס בחברות מסוימות] הרגשתי את החוסר גיוון מסוים. בכל מוססד חינוכי, ההרכב האוכלוסיה מכתיב את ההגמוניה והצוות החינוכי מנסה אולי לשנות קצת מיחסי כוחות של התלמיידם, אבל בכל מוסד יש הגמוניה אחרת. למקיף חילוני בתל-אביב יש את ההגמוניה שלה, ולמקיף דתי בבאר שבע [שבו למדתי קודם] גם יש הגמוניה אחרת, [יש להעיר כי ההגמוניה של יאסא היא לא ההגמוניה הישראלית, כי ההגמוניה הישראלית היא מזמן לא קיבוצניקית.] אני לא חושב שהמצב יותר טוב במוסדות אחרים, ואף אני תמיד אומר לעצמי שלמזלי לא הלכתי בתלם של החברה שממנה באתי, שהו ללכת ללמוד בישיבה דתית שבה ההגמוניה היא מאוד הומגנית והחינוך מאוד דוקטרינרי וערכי הסובלנות לאוכלוסיות מיעוטים אינה רבה. [אפשר להתווכח בעניין זה אבל אני הרגשתי זאת מאוד]
        אני כן חושב שביאסא התקיים [לפחות בתקופתי] דיון פתוח על זהות ישראלית, דיון אינפורמטיבי ולא כופה בכלל, דיון שלא הייתי מקבל במקומות אחרים, ואף כאשר יצאתי לאוויר החופשי בצבא ובאוניברסיטה, גיליתי חוסר ידע משווע אצל אנשים באוכלוסיה הכללית מכל המגזרים, חוסר ידע משווע על האחר שאינו המגזר שלך, ואילו הרגשתי שביאסא מנסים לתת לנו ידע כזה, מחנכים לחינוך פלורליסטי. אני תמיד התהדרתי שביאסא יש מספר ערבים [בהחלט נקודה רעה ליאסא שכעת ערבים אינם משולבים כלכך בבית ספר], מספר דתיים וזה עושה את האוכלוסיה מגוונת, וכך נפגשתי עם אחרים מאוכלוסיות שונות דבר שלא היה יוצא לי לחוות במקומות אחרים. אני בהחלט מסכים עם הטענה כי הגיוון אינו מספיק.
        אני חושב שכן זה בין המוסדות החילוניים שיש בו כבוד למסורת ולדת, לפחות בעיני המורים והצוות החינוכי, מנהלת פנימיה שהיא דתיה, מורה לתנך מבית מסורתי, מורה להיסטוריה קונסרבטיבי. לא קיבלתי זלזול למסורת מאת הצוות החינוכי, אולי מדי פעם מהתלמידים אבל הרגשתי שאף פעם זה לא בה לפגוע בי.
        אסיים ואומר שלדעתי זה אף חשוב להיפתח לאוכלוסיות אחרות טרם גיל 18, כי הסגרגציה שאנשים באים איתם במפגש הראשוני לעולם החיצוני, ההפתעה שצעירים מקבלים עם הגיעם לצבא או סתם ההיפתחות לעולם האמיתי, איננו בריא. אמנם יאסא איננו מקום מושלם , ויש בו נקודות רבות לשיפור, ואף פעם לא אהבתי את הרעיון של הבועה, אך הוא בהחלט יותר פלורליסטי ממקומות אחרים – לפחות בחינוך שהוא מתיימר לחנך אליו.
        , אך בהחלט יש ליאסא בעיות ומקומות לשיפור.
        פוסט זה אפשר לי לעשות חשיבה רטרוספקטיבית מעניינת על יאסא ועל שנות בגרותי. אמנם זהו כתב סנגוריאלי על יאסא\ אך דעתי עשויה להשתנות לאחר החג [ככה זה כשקמים באמצע הלילה מחום ויתושים]. אני מקבל את זה שלאשנים שונים יש רגשות שונים מעורבים ואף ביקורתיים כלפי יאסא, וככל שזה מעיד על מקום אישי אין לי על מה להתווכח ואני שמח על הפתיחות של האנשים. אולם ככל שיש בכך הכללה סוציולוגית מסוימת, קשה לי לקבל מסקנות קיצוניות.
        חג חירות שמח

        1. תודה על התגובה בני.

          איני מסכים עם הרבה ממה שכתבת, אצביע על כמה דברים שבלטו לי במיוחד:

          אתה מתייחס להגמוניה כאל מונח נזיל ויחסי מאד, ואני מדבר על מי שמחזיק בהון התרבותי וההון הפיזי בארץ באופן לא פרופורציונאלי לחלק שלו באוכלוסיה. אז כן, דור שני ושלישי לבני קיבוצים כקבוצה הם עדיין חלק משמעותי מאד מההגמוניה, ולא, מזרחים דתיים שמדירים דתיים שמאלנים אשכנזים הם ממש, אבל ממש לא בשום צורה ההגמוניה.

          אתה מדבר על “ייצוג נאה” או על “גיוון” באותה הרטוריקה ההגמונית, כאילו מדובר בממתקים לילידים (סלח לי על הבוטות). יהודיות.ים-אשכנזיות.ים הןם מיעוט היום בארץ, ולמרות זאת הןם מרגישות.ים בנוח לדבר על העובדה שהןם “משלבות.ים” ערביות.ים, ברה”מיות.ים, מזרחיות.יפ ואתיופיות.ים. הביקורת הזו היא בין היתר גם על ההתהדרות במפגש עם ערבים (ברור שהיה לך שיח פתוח על זהות ישראלית, הגבולות של הדיון היו שקופים לך, האלימות בו פעלה סביבך ולא עליך, והתוכן שלו הונחל מראש במערכת אינדוקטרינטיבית). הבעיה היא לא הזלזול במסורת, או הזלזול בלאום כרעיונות מופשטים, הבעיה היא המיצוב של מי שנושא זהויות אחרות כאחר, כזה שמייצר מגוון באוכלוסיה, כזה שמלמד על פלורליזם, אובייקט שעובר התבוננות, במקום על היותו חלק מהאוכלוסייה הכללית, סובייקט מכונן.

          הדבר האחרון הוא הפלורליזם הזה שכל הזמן מדברות.ים עליו. אם תבוא חברת היי-טק גדולה ותגיד שהיא פמיניסטית, ולמרות שאחוז איוש תפקידים בנשים נמצא ביחס הפוך לגובה השכר בתפקיד, ושבדירקטוריון יש רק אישה אחת, ובהנהלה מדרג הביניים ומעלה יש 90% גברים, אבל החברה נורא מעריכה את הנשים שיש ומתייחסת אליהן בשוויון, ואפילו כולן מדברות בלשון נקבה, גם הגברים, אני לא חושב שמישהי.ו ת.יאמין שמדובר בחברה פמיניסטית. אז חלאס עם הפלורליזם הזה, רוצות.ים לומר שיאס”א פלורליסטית? אין בעיה, כשמישהו יראה לי שיש מיעוט יהודי-אשכנזי בקרב הסגל, כמו באוכלוסיה. אפילו 49% אני אספוג, באמת. עד אז, הפלורליזם הזה נשמע קצת כמו תעמולה ריקה.

          הערה בשוליים – לא יודע מה זה הכללות פסיכולוגיות-סוציולוגיות, וממש לא יודע מה זה קיצוניות (מישהו שממש לא מסכים איתך הוא קיצוני? מה המדד בדיוק?), אבל אם יש לך ראש פילוסופי-ביקורתי כפי שאתה מעיד על עצמך, אני בטוח שאתה יכול להתחבר למתודה הפנומנולוגית של ההתבוננות. אני חושב שמה שכתבתי הוא בראש ובראשונה טקסט פילוסופי-פנומנולוגי, ורק אחר כך סוציולוגי, וכמעט בכלל לא פסיכולוגי.

      2. כמובן שבמימד האישי, לכל אחד מאיתנו הייתה את החוויה שלו, ואפשר לשתף, אך אין טעם להתווכח. אני חושב שהניתוח שלך של ההשפעה של המפגש בין ה”אחר” ל”מרכזי” (או כל ניסוח שתבחר) על ה”אחר” הוא מורכב ומשכנע, וזהו החלק שמשך אותי לקרוא ולהגיב.
        ברמת הטיעון הסוציולוגי-חברתי, אני מסכים שיאס”א לא מציגה פלורליזם מלא, שוויון מלא או יצוג פרופורציוני לכל קבוצות האוכלוסיה. זו פשוט עובדה. אבל חייבים לזכור שאנו מדברים בסופו של דבר על תיכון ממלכתי במדינת ישראל. בהשוואה לתיכונים אחרים במדינת ישראל, הוא עושה לא מעט כדי ליצור רמה מסוימת של שוויון הזדמנויות. בהתחשב בעובדה שמדובר בממסד שמייצג גם ערכים אחרים, כגון מצוינות אקדמית וממלכתיות, ההשקעה בפלורליזם ושוויון היא לא קטנה. יתכן מאוד שיש מקום לשיפור, ואחת השיחות כאן עוסקת בהצעות מעשיות בכיוון זה, אך אני קיבלתי את הרושם שלא זו הייתה הנקודה העיקרית של המאמר שלך. למיטב הבנתי, אתה מצביע על צביעות מסוימת בנשיאת הדגל הפלורליסטי על ידי מוסד שהוא בהגדרתו חלק מההגמוניה של החברה הישראלית, וטוען כי הוא למעשה משמר את ההגמוניה יותר משהוא מערער אותה. גם כאן אני מסכים באופן חלקי. אין ספק שיאס”א היא מוסד ממלכתי, שמקבל ומקדם חלק גדול מהנחות היסוד התרבותיות שמהוות את הקונצנזוס הישראלי. מצד שני, מדובר במקום המנסה לערער על חלק מהנחות אלו (גם אם במידה מוגבלת). זה לא מעט בעבור בית ספר תיכון. בסופו של דבר, צריך להגיש תלמידים לבגרות, לקבל מימון ולשלם משכורות. רוב בתי הספר התיכוניים מתקשים להתמודד אפילו עם האתגרים הללו, ולא מגיעים אפילו קרוב לדיון בערכים ושינוי חברתי.

        1. הגישה שלי מעט יותר רדיקאלית, ואני מאמין שיש הרבה אמצעים חתרניים שאפשר לעשות בהם שימוש גם בתוך מסגרות מאד היררכיות, אולם יאס”א לא היה מקום חתרני, אלא שמרני, ולכן האמצעים הממוסדים שבהם היה שימוש, רק אישררו את הנחות היסוד ההגמוניות.

          בשוליים אצביע על מה שכתבת כמעט כבדרך אגב (מימון ומשכורות) ולא עלה עד עכשיו, והוא ההיבט המטריאלי. יאס”א היא מוסד בו עוברים כספים רבים (לא פרופורציונאלי לשום בית ספר אחר), יש עמותה, יש תורמים, בניתוח פרגמטי של מציאות כזו קשה להתעלם מההיבט הזה כהיבט מכונן. אבל זה נושא בפני עצמו, ובכוונה לא פתחתי דיון מרקסיסטי קלאסי, שלדעתי גם לו יש מקום חשוב בהבנה של המנגנונים הללו.

  8. הגעתי לטקסט שלך דרך פרסום בפורום בוגרי יאס”א, וקראתי אותו כמה וכמה פעמים. התחבטתי אם או איך אני רוצה להגיב.

    בכל מקום נוער מזהה מי ההגמוניה (או כמו שקראתי לזה אי שם ביסודי, מי מלכת הכיתה) ומנסה להתחבר אליה ולהתאים את עצמו לסטנדרטים. זה לא משהו שמיוחד לפנימיות או ליאס”א או אפילו לחברה הישראלית, אלא כמו שאני רואה את זה – לכל חברה. דווקא ביאס”א הרגשתי שההגמוניה הרבה פחות חזקה ואחידה. למרות שאני משתייכת לרוב ההגדרות של האליטה (%100 גפילטע פיש, מרכז הארץ, מעמד הביניים, וחרף השמועות הסותרות – הטרוסקסואלית), יאס”א היה המקום הראשון שעימת אותי עם הזהות שלי ודרש ממני להבין מי אני, מה התרמית, ואיפה אני ביחס אליה. אחרי תהליך התבגרות שעברתי שם, לראשונה לא הייתה תרמית – לא הייתי צריכה לפחד ממה האליטה תגיד, זה פשוט לא היה שם ולא ניסיתי להידמות לאף אחד אחר.

    אמרת שיש הרבה “תועמלני יאס”א” – וזה נכון, והרבה דברים אפשר להגיד על ביה”ס אבל אידיליה הוא לא אחד מהם. זה מקום שקשה בו והוא דורש התמודדות, לטוב ולרע. אבל – וזה חשוב – יש הבדל של שמיים וארץ בין מה שאתה מתאר לבין מה שמתחולל היום ביאס”א.

    זה עדיין בי”ס יהודי-חילוני-ציוני שהרוב בו משתייכים לקבוצות אוכלוסיה מאוד ברורות, אבל יש הרבה יותר פתיחות ונכונות לשיח, ולהצפה של נושאים קשים, ויש לזה לא מעט דוגמאות. בכנות, דעתי היא שלא יהיה 100%. זה תמיד ישאר בי”ס שיש לו זהות מסוימת שהיא שלטת (להלן היהודי-ציוני-חילוני), שמושפעת כמובן מזה שאנחנו במדינת ישראל, ממשרד החינוך, מהרצונות של הנהלת ביה”ס ובתכל’ס מרוב התלמידים. אבל יש התקדמות ופחות הגמוניה במובן זה שגם אם אתה לא עונה על הקריטריונים האלה, אתה חלק. אתה לא מבודד.

    הרבה מהדברים שארז הציע נכונים בעיני. הדרך עוד ארוכה ותמיד אפשר לשאוף ליותר, אבל חשוב היה לי לומר שיאס”א בכל זאת עשה כברת דרך.

    1. תודה על התגובה עמית.

      אני מפנה אותך לדברים שעניתי לבני בתגובה השניה שלו, הם גם רלוונטיים להרבה ממה שכתבת. בין היתר להגדרה הנזילה של ההגמוניה, ולאופן בו הרבה דברים שקופים לך במה שאת קוראת לו “הצפה של נושאים קשים”. בכל מקרה אני מניח שיאס”א השתנתה הרבה, אבל אני גם מניח שיש אפס עד מעט מאד אנשי סגל ערביות.ים, מעט מזרחיות.ים, ויחסית יותר ברה”מיות.ים, אבל עדיין לא קרוב לחלק שלהןם באכולוסיה. והסיבה שאני יכול לומר את זה, ואני מוכן להמר על כך בכספי, למרות שלא התעדכנתי פעם אחת בעשר השנים האחרונות במצב הסגל, הוא שאני מבין טוב מאד איך הגמוניה משמרת את עצמה. אז יאס”א אולי השתנתה הרבה, אבל לא בשום דבר שרלוונטי להיותה מייצגת של דיכוי ושליטה הגמוניים.

    2. אוקיי, אז מישהו שלח לי את הקישור הזה. לא מדובר בכל המורות.ים (יש רק של המגמות), אבל יופי של תמונה יש כאן

      http://iasa.excellence.org.il/faculty.html

      יש כאן 25 מורות.ים, מתוכןם:
      6 נשים
      0 ערביות.ים
      3 מזרחיות.ים? אולי פספסתי
      0 ברה”מיות.ים
      0 אתיופיות.ים

      אולי פספסתי כמה , עברתי רק ברפרוף על שמות משפחה, אבל נראה לי שאין עוררין על הרוב המוחץ, ונראה לי שהכסף שהימרתי עליו עדיין בטוח.
      אגב, רק 8 מתוכןם למיטב זכרוני היו מורות.ים לפני עשר שנים, כך שבחילופין מאז היה אפשר לעשות יופי של פלורליזם אמיתי, כמה חבל שרק רוצים לדבר על פלורליזם ולא לעשות אותו. ספרו לי עוד על הפלורליזם של יאס”א.

      1. רגע, דוד, הטענה שלך היא שיאס”א איננה פלורליסטית בגלל שהסגל לא מתפלג כמו האוכלוסיה? גם אם נניח שזה טיעון הוגן (לדעתי הוא לא), האם אתה טוען שאי אפשר לחנך לפלורליזם אם הסגל לא מתפלג “פלורליסטית”?

        ביאס”א, לפחות בתקופתנו, התבצע ניסיון ליצור חברה מעורבת של תלמידים ולחנך אותם לערכים פלורליסטיים. ברור שזו לא היתה אידיליה ויש סיבות טובות למה לא. אפשר לדבר על האם זה עובד או לא עובד או איך זה יכול לעבוד יותר טוב, אבל בתגובות האחרונות נשמע שאתה אומר “כל זה לא שווה כלום כי בסגל אין מספיק אתיופיים (בדקתי!)”, וזה נשמע לי טיעון קצת מוזר. דוגמה אישית, בהקשר הזה, היא חשובה, אבל היא לא חזות הכל.

        1. אבישי, קודם כל אתה מרדד את מה שאני אומר ומגחיך אותו.

          שנית, תמיד משום מה אנשים לבנים רוצים לדבר על הכל חוץ מעל הביטויים הכי זועקים של הדרה, חלוקת משאבים וייצוג. אנשים לבנים גם אף פעם לא מבינים את האובססיה שיש לכל מיני קבוצות לייצוג, קוראים לזה “דוגמא אישית”, אומרים שזה חשוב אבל זה לא הכל. ממך, כמי שכל דמויות המפתח סביבו, מקרוב ומרחוק, הם בצלמו ובדמותו, הייתי מצפה לפחות לקצת ענווה כשמישהו.י מציג.ה את העמדה שבחיים לא היית בה, ובטח לא לביטול, מחיקה והגחכה.

        2. דוד,

          (משום מה אין לי אפשרות להגיב לתגובה שלך, אני מניח שזה לא בכוונה ולכן מגיב כאן, אם זה כן בכוונה אתה מוזמן למחוק)

          אני מרדד את הטיעון שלך, נכון; זה כדי שאוכל לשאול “האם זה הטיעון שלך”, כלומר כדי לבדוק אם הבנתי נכון. ברור שהייצוג שלי את הטיעון שלך בחצי שורה לא יכול לתפוס את כולו, הוא רק מספיק דומה כדי שתוכל להגיד “כן” או “לא” ואז נוכל להמשיך הלאה בדיון. לגבי להגחיך, אתה צודק שיש כאן מן ההגחכה ואני מתנצל על זה. זה נעשה כדי להעצים את הנקודה בה אני לא מבין אותך ולא כדי לנסות לקעקע את הטיעון עצמו. התגובה האחרונה שלך הכילה ספירה סטטיסטית של כמה מורים יש מכל מוצא ועדה, וסיימה ב”ספרו לי עוד על הפלורליזם של יאסא”. זה נשמע לא רחוק מהטיעון המרודד שהצגתי ולכן הצגתי אותו כך, בהקצנה מכוונת, כדי שתוכל להצביע לי על הפער בין מה שאתה מתכוון לומר לבין מה שהבנתי. אני עדיין אשמח אם תעשה את זה, אגב, כי אני עדיין באמת לא מבין לגמרי את הטיעון שאתה מנסה לטעון בתגובה ההיא ובזו שלפניה (שנראה לי שבהן לקחת כיוון אחר מהכיוון המקורי שבפוסט, אבל אולי אני טועה).

          לגבי המשך התגובה שלך: נכון, אני גבר לבן יהודי חילוני פריבלגיוני הגמוני אמיד הטרוסקסואלי שלא משתייך לאף קבוצת מיעוט מודרת ושהחוויה שלו מיאסא היתה בעיקר חיובית. את זה שנינו יודעים אפריורית. אם זה פוסל אותי מלהשתתף בדיון, בבקשה תגיד את זה ואני אלך מכאן (זה המקום שלך אחרי הכל). אם זה לא פוסל אותי מלדבר בדיון, מה הטעם להטיח את זה בי עכשיו? אני לא מתכוון להתנצל על המקום שאני נמצא בו. האם הייתי יכול להתנסח אחרת (מבלי להסכים איתך) ולקבל ממך תגובה אחרת?

          לסיכום ובמילים אחרות: ממש לא התכוונתי לבטל את הטיעון שלך אלא לנסות לחדד אותו (עבורי, כמי שלא מבין אותו, בין היתר בגלל שמעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה במקום הזה). אם התגובה שלי נוסחה באופן שהפריע לך אני מתנצל. אבל עדיין לא ברור לי מה אתה מנסה לטעון.

        3. ההסבר לתוכן:
          הטיעון שלי הוא שיאס”א הוא מקום המייצג והמשרת את ההגמוניה, וככזה בהגדרה אינו פלורליסטי. מי שאומר.ת שיאס”א הוא מקום פלורליסטי בדרך כלל מסביר.ה את התיוג הזה כמקום פלורליסטי בגלל שלדומה ולאחר יוצא להיפגש שם, ולדבר ולחיות יחד. ביחס להסבר הזה קודם כל כתבתי בפוסט מה אני חושב שהמפגש שנותן לדומה להרגיש פלורליסטי, עושה לאחר. מעבר לכך, אני מציע פתרון מאד פשוט להתחלה של פירוק ההגמוניות של המקום, שהוא ויתור על הרוב המוחץ ליהודיות.ים-אשכנזיות.ים שמהווים מיעוט באוכלוסיה. ברור שייצוג הוא לא חזות הכל, אבל זה מדד כל כך פשוט וגאוני, כי הוא חוסך את השיחה ומטיל את האחריות על המדכא. וזה מה שיפה, שבניגוד לכל סטטיסטיקה של מקום שמעיד על עצמו כפלורליסטי, גם לי וגם לך ברור שמהיום שהוא נוסד ועד היום, אותה קבוצת מיעוט הגמונית מחזיקה ברוב של התפקידים בסגל, כנראה שכמעט כל המורות.ים התחלפו, והתמהיל נשאר זהה. זו כבר תופעה סטטיסטית שמלמדת על משהו, אני אשמח לשמוע את ההסבר האלטרנטיבי אם יש לך כזה. אין לי נתונים אבל אני די בטוח שאפשר לספור על יד אחת את המורות.ים הערביות.ים שאי פעם היו במקום הפלורליסטי הזה. והאמת שאולי לא צריך בכלל אצבעות, כי עכשיו גם סיפרו לי שבלימודי ערבית (דבר חדש) המורה הוא יהודי. וזה באמת מיינדפאק, כי אפילו אני הציני הייתי מצפה שפוזיציית המורה לערבית היא מספיק “תפקיד נישה” כדי שיהיה בטוח לאייש שם ערבי.ה שיאפשר להמשיך להתהדר בפלורליזם אפילו ביתר שאת. פאקינג 20% מהאוכלוסיה. בכל מקרה כתבתי באחת התגובות איך הייצוג בתורו משפיע על תוכנית הלימודים, על פירוק של הון תרבותי כמו שפה וידע, ולבסוף גם על תמהיל של תלמידים.

          ההסבר לצורה:
          עשיתי כאן מאמצים רבים להציג תמונה מאד מורכבת של ביקורת פילוסופית-סוציולוגית בהמון בחינות סביב ציר אחד, מה שאומר שהיה הרבה עומק. מה שעשית היה לקחת חתיכה ממה שאמרתי, אותה חתיכה שגם יש לה משמעויות אופרטיביות, להגחיך אותה, ולקעקע אותה. אתה יכול לתאר לעצמך שזו לא הפעם הראשונה בה בעלות.י פריבלגיות מוכנות.ים לקיים שיח, וברגע שיש משמעות אופרטיבית שמשפיעה על אזור הנוחות שלהןם נכנסות.ים למגננה. אז כשאתה מתכוון לעשות משהו כזה, ואתה בנוסף לכל גם משתייך לקבוצות שתיארת, אתה יכול במינימום לצפות לתגובה קצת אגרסיבית. אז זו הסיבה שהטחתי בך את זה, והיו אינספור דרכים לשאול מה שרצית מבלי לעורר אנטגוניזם, אני בטוח שאתה יכול לדמיין לפחות חלק מהן.

          לגבי אפשרות התגובה, אני חושב שיש רק ארבע השתרשרויות. אם אני לא רוצה לראות תגובה אני לא מפרסם אותה…

      2. רק לציין בהתחלת הדברים כדי לא לשכוח – יש הרבה אנשי/נשות צוות מזרחיים שאינם במגמות, וכמה מאנשי הצוות שכן הופיעו באתר הם ברהמ”ים. סתם לצרכי הסטטיסטיקה. ערבים ואתיופים אין, נכון לשנה שעברה.

        שוב אחזור ואומר שיש הרבה דברים שאני לא מודעת אליהם, וכמובן שגם כאלה שאני תופסת אותם שונה ממך (נניח, אותה הצפת נושאים שהזכרתי ושהתייחס אליה). מה שניסיתי לומר הוא שממה שהבנתי, כן היו שינויים משמעותיים מאוד – גם אם ההגמוניה עדיין מהווה רוב מספרי, היא כבר לא הגמוניה תרבותית מוחלטת כמו שהבנתי שהיה בתקופתך.

        עוד דבר – דיברת על ההתהדרות של אנשי ההגמוניה בעובדה שהם פוגשים ערבים ודתיים וכו’. לצערי זאת הפעם הראשונה שיצא לי לפגוש אנשים שבאים מרקע שונה ממני בצורה מהותית, ואני משוכנעת שזאת אחת הצורות היחידות שיש לנוער בישראל לפגוש קבוצות אחרות בחברה. זה לא אומר שהכל טוב ושלא צריך להיאבק על שינוי ה”סטטיסטיקה” (סלח לי בהיעדר מילה טובה יותר כרגע), אבל עבורי יאס”א הוא המקום היחיד בו היה משהו מישהו שחרג מההגמוניה, זה המקום שבו באמת נפל לי האסימון.

        יאס”א של 2012 הייתה עבורי מקום שבו אפשר לדבר על זהות, ללמוד אותה ועליה, להפגין אותה, לחרוג מהזרם, להגיע לעומק הדברים. ברצינות, אני לא יודעת אם בתיכון המקומי בראשל”צ הייתי יכולה לדבר על פמיניזם (בטח שלא על קוויריות, או מסורתיות, או כיבוש, או סוציאליזם.. מוזמן להמשיך כיד הדמיון הטובה עלייך). יותר מזה – אני לא יודעת אם בכלל הייתה לי הזדמנות להכיר את הנושאים הללו.

        למרות החזרה על הדברים, אני אומר שוב שלי ברור שצריך להמשיך להשתפר ולנקוט צעדים יותר רציניים, אבל בסופו של דבר יש בעיני 2 נקודות מרכזיות – א’, תמיד תישאר איזו מסגרת-על שתהיה בבחינת הגמוניה (תמיד יהיו טקסי יום זיכרון ותמיד נלמד היסטוריה ציונית), וזה לא דבר שאני מתנגדת לו באופן אישי. זה מביא אותי לנקודה השנייה, שהיא – ב’, יאס”א הוא המקום היחיד כיום שמהווה חלופה או אתגר להגמוניה האחידה, שיש בו מקום לקבוצות שונות של אוכלוסיה – שהאדם בו לא חייב להיות תבנית נוף מולדתו אלא יכול לצאת מהתבנית הזאת וגם לחקור אותה.

        1. הי עמית, ברשותך אעתיק משהו שכתבתי במקום אחר לתגובה דומה של בוגרת יאס”א אחרת:


          עצם החוויה של “מפגש עם האחר” מייצרת את המבנה בו יש אחר אותו פוגשים. נקודת המבט הזו (שהיא מרכיב מכונן במבנה החברתי במקומות כמו יאס”א, או קבוצות עאלק נאורות שמאלניות שכאלו) מאפשרת להיות רק אחד משני התפקידים – הדומה או האחר. כשאני מבקר את האחרות (שוב שורוק), אני לא מבקר את זה שהדומה תופס אנשותים כאחרים, אלא שעל אנשותים נכפית החוויה של להיות אחר. לכן לא רלוונטי אם את היית תופסת ערביותים ודתיותים כאחר יותר או פחות עם או בלי יאס”א, וזה ממש לא מה שמשמר את האחרות! זה מה שמשמר את העיוורון אולי, אבל העיוורון זה לא בעיה שלי זו בעיה שלך. הבעיה שלי היא שאני מפנים את האחרות שבי, ומתנכר לעצמי או תופס עצמי כנחות, ואחת הסיבות לזה היא כדי שדומים יוכלו לומר שפגשו אותי ולהיות פחות עיוורים.

          יש משהו במרכוז הזה סביב החוויה של המדכא שרק מגביר את העיוורון. מה שכתבת על זה ש”אין נקודות מגע בין הקבוצות” זה דוגמא טובה לזה. זה קצת כמו שתמיד יהודים ישראלים אומרים אחרי מפגשים עם פלסטינים איך “צריך שיהודים ופלסטינים ייפגשו יותר”. פלסטינים פוגשים יהודים כל החיים שלהם, אבל זה לא מה שהם מתכוונים. למפגש יש משמעות רק מנקודת המבט שלהם, והוא לא מתקיים אם הם לא שם. וכך נמחקים כל המפגשים עם הצבא, הבירוקרטיה, שמות של רחובות, טלוויזיה, המרחב הציבורי, ואינסוף המקומות שפלסטינים פוגשים יהודים. מה שנשאר הוא רק מה שהיהודי מגדיר כמפגש, וזה המקום בו הוא מתקיים כסובייקט בדיד אל מול סובייקט אחר, תחום בזמן ובמרחב, ובו שניהם נושאים את התפקיד שלהם, עם גבולות גזרה מאד ברורים של המותר והלגיטימי.


          אותה בוגרת יאס”א למדה כמה שנים לפני ואת עשר שנים אחרי, כך שבמובן הזה אני מרשה לעצמי להמשיך להחזיק בעמדה ששום דבר מהותי לא השתנה.

          גם חשוב לומר שאני לא טוען שיאס”א היא שורש כל מה שרע, ואפילו לא שהכל רע ביאס”א. אני כן חושב שיש משהו מבני ועמוק שדפוק ודכאני ושורט, ושהרבה ממנו נובע מהמפגש עם ההגמוניה. אגב, אני מתייחס להיבטים מסוימים של ההגמוניה שהיו רלוונטיים אלי מתוך החוויה האישית שלי, אני די בטוח שאפשר לומר עוד המון בהקשרים מיניים-מגדריים ובהקשרים לאומיים-גזעיים שלי אין את היכולת והיומרה לדבר עליהם.

        2. אני כבר לא יודע אם אני משרשר נכון….
          בכל מקרה, בנוגע לבעיית הייצוג והפלורליזם כן או לא – חשוב לזכור, אני חושב, מי הקים את בית הספר ולמה.
          באופן אישי אני לא חושב שייצוג (לא ברמת אוכלוסיית התלמידים, ולא ברמת אנשי הסגל) הוא תנאי מקדים או הכרחי לפלורליזם וחינוך פלורליסטי, וגם לא מעיד על קיומו או היעדרו של שיח פלורליסטי.
          ובהקשר אחר (אם אני כבר מגיב), אני חושב שחשוב לעשות הפרדה בין ההגמוניה עליה דנים כאן (שעיקרה בריבוד חברתי ובאי שוויון על רקע שיוך עדתי/לאומי) לבין אליטיזם. כמובן שהם בד”כ הולכים ביחד, אבל הם דברים שונים זה מזה במהותם. בית הספר מיום הקמתו ניסה במידות משתנות של הצלחה ובדרכים שונות ומשונות, לייצר יצור כלאיים שהוא מצד אחד אליטיסט ומצד שני ששובר ויוצא ממסגרות ומבנים חברתיים קיימים. זה חוזר שוב לחזון של רפי עמרם. וכמובן, לכל מנהל, איש סגל, מדריך וכמובן תלמידים, היתה (ויש עדיין) תפיסה שונה והתמודדות שונה עם הסתירה לכאורה הזו והאופן שבו אפשר (או אי אפשר) להתגבר עליה.

        3. אני לא חושב שתנאי מקדים או הכרחי, אבל כן חושב שאם יש כזה פער בייצוג, רף ההוכחה כדי לומר שהמקום פלורליסטי עולה הרבה הרבה מעבר לתחושה של מי שמשתייכ.ת לקבוצות הגמוניות שיצא לה.ו לפגוש את האחר, או שהיו שיחות על נושאים “קשים”. צריך ממש להראות אקטים רדיקאליים שנעשים כדי להתגבר על הפער המובנה בייצוג.

          לגבי ההבדל בין אליטה והגמוניה, מסכים ואני חושב שהתגובות על “ההגמוניה במקיף בעיר כלשהי” היא בדיוק ייחוס שגוי של התכונות ההגמוניות לאליטה מקומית. מה שאני לא מסכים הוא עם האופן בו ניסו ליצור משהו ששובר מסגרות ומבנים חברתיים קיימים. בשביל לשבור מסגרות ומבנים חברתיים צריך יותר מרק לקבל מעט ערבים ולעשות שבוע פרויקטים, צריך לייצר מהלכים רדיקאליים. אני עסוק עכשיו ביום-יום שלי בייצור בדיוק זה, מהלכים חתרניים ורדיקאליים שמפרקים היררכיות בכל מיני מסגרות, גם הכי שמרניות ודכאניות. אני ממש ממש לא מזהה את זה בשום דבר שפגשתי ביאס”א, אשמח אם תוכל לתת דוגמאות למה שאתה מתכוון.

  9. אם מתעניינים בהיבט הסוציולוגיה של מה שכתבת, שווה לקרוא את זה:
    http://www.amazon.com/Privilege-Adolescent-Princeton-Cultural-Sociology/dp/0691156239

    מעבר לכך, לפני המון שנים הייתי מדריך בפנימיה של יאס”א. ליוויתי מחזור שלם של תלמידים מרגע קבלתם לבית הספר עד רגע עזיבתם (ועזיבתי) שלוש שנים אח”כ. עם חלקם אני שומר על קשר עד היום. זו היתה חוויה מורכבת בשבילי לפחות כמו בשביל מי שהיו אז החניכים שלי. הטקסט שלך קשה ומרתק ומתאר את החוויה מנקודת מבט שלעולם אצליח לחוות, אבל היא זורקת אותי אל החוויות וההתלבטויות והשינויים שעברתי בעצמי. אני רוצה לקוות שאף אחד מהחניכים שלי לא עבר תחת הדרכתי חוויה כזו קשה, אבל אני לא בטוח שאני יכול לישון בשקט בהקשר הזה.

    1. תודה עמית על התגובה ועל ההמלצה, נראה מאד מעניין.

  10. הפוסט שלך מעניין מאוד, מעורר הרבה הזדהות וחשוב.אני חושבת עליו כבר כמה ימים. הוא חשוב בעיניי בגלל גילוי הלב שבו ובעיקר מפני שהוא מציף את בעייתיות המושג המיתולוגי/המדומיין של ההומוגניות של הקבוצה השלטת. הקבוצה השלטת במיקרוקוסמוס של יאס”א שלך שונה במידה מסויימת מזו שאני ראיתי , חוויתי ואל מולה התיישרתי. זה נראה לי קריטי, כי מפגש של קבוצה שתופסת את עצמה בתור האני הטבעי (והיחידי), ומגדירה לפיה את האחרוּת, הוא מפגש מדומיין. הקבוצה ההגמונית לא מכילה פרטים דומים ברקע שלהם, הקבוצה הזו מורכבת מקודים והתיישרות של רוב פרטיה בהתאם. יתרה מזאת, הנושא של קודים חברתיים הוא לא מדובר וחמקמק. כולנו (כמעט?) מרגישות מודרות ממנו, גברים ונשים כאחד.
    נראה לי שלא לראות את התהומות שהפרידו בין ילדים שונים ביאס”א גם על צירים נוספים ובעיקר של מרכז ופריפריה, זה עדיין לא לפורר מספיק את המיתולוגיה מזרעת האימה שלה.
    אני הגעתי ליאסא וחשתי זרות. אני אשכנזייה, אבל ההורים שלי הם אנשים עובדים ששילמו משכנתא עד אמצע כיתה י”א שלנו, ולי ולאחיי ואחותי היה יוגורט מגניב שבועי. אחד לכל אחד. לא הייתה לי שום השכלה מוסיקאלית, לא ניגנתי על שום כלי, לא היה לי פסנתר בבית . לא שום שפה או דרכון זרים, ולא חופשות בחו”ל, שהן מאוד שונות מנופשוני הכל כלול בטורקיה. הבון-טון של יאסא הוא חופשה של חודש עם friends and relations כמאמר כריסטופר רובין, רצוי ברוקיז הקנדיים, או באי סקוטי.לא הייתה לי שום היכרות עם ארון הספרים היהודי, לא ידעתי שצריך מניין בשביל לקרוא מספר התורה בשבת, וגם לא ידעתי שהוא כתוב ללא ניקוד או טעמים. לא ידעתי מהם טעמי מקרא. את כל הדברים האלה לימדו אותי ביאסא. לימדו אותי ואני רציתי ללמוד, באותה צורה אגבית המנסה להסתיר את בוֹרוֹת הבוֹרוּת. מתאמצת לחפור בדוסיות של משפחת אמי, בתקווה למצוא רסיסי ידע או מנגינות מוכרות. מצאתי פירורים שהדבקתי למשהו שייראה כמו גוף ידע. דומה למה שתיארת על סקס פיסטולז.
    הסיטואציה שאתה מתאר עם נערה באר שבעית, יוצאת ברית המועצות – כדאי להתעכב עליה – אתה החלטת לחלל שבת, לאור המפגש התרבותי היאסניקי שהכתיב לך התיישרות מאוד מסוימת. לנערה שתיארת, אם לשים עצמי בנעליה, קרה ההיפך. היא ראתה את הבון-טון כפי שגם אני ראיתי אותו, מהכיוון החילוני, וניסתה למצוא גישה אליו. לפני יאסא לא ראיתי כ”כ הרבה דוסים מחוץ לקיבוץ של סבתא שלי, והקיבוץ היה מקום של היל-ביליז. לא תפארת הארץ.
    אני חושבת על הקיבוץ שתיארת ונזכרת בסדנת הקבלה. זוגתך אח”כ בתיכון הייתה אתי בשיעור כימיה שהעביר ד”ר בתחומו, תכול עיניים עם קרחת לבנבנה. הוא הקריא שמות. שיניתי קצת:
    ד”ר: הגר נווה?
    היא: כאן.
    ד”ר: את בתו של פרופ’ שמואל נווה?
    היא: מה?
    ד”ר: מה אבא שלך עושה?
    היא: מציל.
    הקבוצה השלטת לא הייתה חילונית, ולהיות לבנה לא היה מספיק, זה היה רק דרישת סף לבחינת הטפסים שלך. המגניב היה נער לבן עם אנגלית מצוינת אבל גם עברית צברית, חינוך מוסיקאלי, שבא מבית דתי, אבל חובש כיפה רק בימי ביקור הורים, ילד ירושלמי (וירושלים זה רחביה-בקעה, לא קטמונים וגילה).

    נראה לי שדיכוי עובד ככה, שאת תמיד מרגישה שהבדיחה היא על חשבונך. ואני מזדהה מאוד עם התחושה שביאסא הבדיחה היא ארסית במיוחד.

    1. תודה נעה על התגובה והשיתוף.

      אני מזדהה עם הרבה ממה שאת כותבת, ואני חושב שבקונקרטיזציה שאת עושה לאליטה היאסניקית, את מציירת תמונה חדה, גם אם אסוציאטיבית, של הפרוטוטיפ ההגמוני הישראלי, שילוב תכונות שהוא נדיר עד בלתי אפשרי בעולם האמיתי, אך חזון נפרץ ביאס”א. דמות שמשלבת את חזון היהודי החדש של הציונות המוקדמת עם איש העולם הגדול של הציונות הקפיטליסטית המאוחרת.

      אכן אין הומוגניות ממשית, אלא רק מדומיינת (למרות השיעור הלא פרופורציונאלי של מניפסטציות הפרוטוטיפ ההגמוני), והמפגש ברמה האישית של כל אחת.ד מאיר את החלקים החסרים שלה.ו אל מול האידיאל הבלתי אפשרי. תודה על ההארה.

  11. הטקסט הזה מעניין ומעמיק בטירוף ולגמרי מטלטל. אני חייבת להגיד שאני לא לגמרי מסכימה עם כל מה שכתבת, אבל הפואנטה פוגעת בול בכל כך הרבה דברים שגרמו לי להרגיש חרא ביאס”א אבל אפילו לא היה לי את האומץ להודות בפני עצמי שאני מרגישה חרא בגללם. אז תודה על המילים ועל האומץ לכתוב כל כך פתוח ואישי. מצטערת על השם הבדוי אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.

    לא הכרתי אותך ביאס”א, למדתי אחריך, אבל אני חושבת שאם יש למישהו ביצים שם, יתנו לתלמידים לנתח את הטקסט הזה במגמת מדעי הרוח.

    1. תודה (יוליה) על התגובה

      לא הייתה מגמת מדעי הרוח בזמני, אז אני לא יודע מה לומדים שם, בכל מקרה למרות שלא נוח לי עם הייחוס של אומץ לאברי רבייה זכריים, זו נשמעת הצעה מעניינת…
      אני מוכן אפילו לתת ביבליוגרפיה 🙂

  12. דוד

    מה שכתבת נשמע כמו תהליך התבגרות נורמטיבי
    אף אחד לא התחבר ליאסא כמו כפפה כי זה מקום לא רגיל עם חיבורים לא רגילים
    הכי חשוב למצוא את הטוב בכל דבר, להסיק מסקנות ולחשוב קדימה

    אני חושבת שכל תלמיד ביאסא עבר קשיי הסתגלות לבית הספר וגם לעולם החיצון אחר כך
    גם לי היו כמה הסתייגויות משיטות שונות שמייצגות את בית הספר אבל לא משהו שנתתי לו לחלחל עמוק כל כך

    אני עדיין מרגישה שזכיתי לחוות חוויה לא רגילה שתלווה אותי בהמשך
    אופיר, בוגרת

    1. אופיר, לי אין בעיה שהחוויה שלך הייתה שונה, אבל התגובה שלך היא על גבול החוצפה. לא על הגבול, היא מעבר לגבול, היא חצופה. “לא משהו שנתתי לו לחלחל עמוק כל כך”? יש לך את זה אולי ביותר מתנשא?

      אני מגייס את כל יכולת השליטה העצמית שלי כדי לא להדרדר חזרה לדפוסים ישנים ולהגיב באופן ארסי ומשפיל, למרות שהרמת להרבה הנחתות בתגובה הזו.

        1. ידעתי שיש לך את זה ביותר מתנשא, כל הכבוד.

          אחרי שהוצאת את זה, את מוזמנת לקחת את עצות המרק עוף לנשמה שלך, ולהתפייד לי מהמרחב.

      1. שלום דוד,
        תחילה חשבתי טובות על הפוסט שלך, הוא מעורר דיון ועניין רב ומעלה שאלות סבוכות שצריך לגעת בכל מי שלמד ביאסא.
        אולם כעת אני מגלה כי הדיון כאן קצת עקר. התגובה שלך לתגובה של אופיר קצת יצאה מגבולות הפרופורציה. האם אתה מסוגל להקשיב לדעה שהיא אחרת?
        אני קראתי תחילה את התגובה של אופיר, ואמנם היתה לה חוייה שונה, אבל התגובה לא נראית מזלזלת או מתנשאת. אני מתקשה להבין כיצד הבנת את התגובה שלה כמאוד מתנשאת על גבול החוצפה??? אני דוקא קראתי אותה כתגובה אוהדת, אך בעצם נראה כי כך הגבת כמעט לכל התגובות שהיו קצת שונות משלך.
        אני חושב שלפעמים חשוב לעורר דיון בנועם שיח, ולא להתעלם מהתגובה של האחר. אתה מוזמן להתעלם מהתגובה שלי, אתה מוזמן לטעון כי אני מתנשא [למרות שאני באמת שלא מנסה להתנשאות, אין לי על מה להתנשאות, אני לא מכיר אותך אישית, ואף בתחילה אהבתי את מה שכתבת ואהבתי את האומץ בכתיבה שלך]
        אז אם אתה באמת רוצה לעורר כאן שיח, אתה לא צריך לשלול דעות אחרות על הסף, ואפשר לראות את הדברים הטובים במה שאחרים אומרים לך, ולא לחפש כיצד אפשר לפרש תגובה של אדם אחר באופן שלילי.
        לילה טוב

        1. הי בני ותודה על התגובה.

          אני חושב שהתגובה שלך שונה משל אופיר מהותית, ואשמח להסביר למה.

          אופיר החלה את דבריה בהפיכת הניתוח של החוויה שלי לחוויה בנאלית:
          “מה שכתבת נשמע כמו תהליך התבגרות נורמטיבי”

          מיד אחר כך היא עברה לאוניברסאליזציה (הכחשת הדיכוי) ואפילו מתן קונטקסט חיובי:
          “אף אחד לא התחבר ליאסא כמו כפפה כי זה מקום לא רגיל עם חיבורים לא רגילים”, “אני חושבת שכל תלמיד ביאסא עבר קשיי הסתגלות לבית הספר וגם לעולם החיצון אחר כך”

          היתה שם גם ביקורת לא-כל-כך מרומזת על האופן בו אני מתמודד עם דברים:
          “הכי חשוב למצוא את הטוב בכל דבר, להסיק מסקנות ולחשוב קדימה”

          ואז התמצית של ההתנשאות, בו אופיר מסבירה לי כי היא בניגוד אלי היא לוקחת דברים בפרופורציה ולא נותנת לבעיות שיש לה להשפיע עלי כמוני:
          “גם לי היו כמה הסתייגויות… אבל לא משהו שנתתי לו לחלחל עמוק כל כך”

          אבל תמצית התגובה המוחקת של ההגמון לביקורת בשלוש מילים היא ללא ספק
          “תחייך. הכל בסדר”

          גם מי שיש לה.ו חוויה שונה, ואפילו מי שלא מסכימ.ה עם הניתוח, יכול.ה להביע את החוויה ו/או את אי ההסכמה באופן שאינו מבטל ומוחק את האחר, כפי שאתה ואחרות.ים שלא הסכימו עשיתןם. תוכל לשים לב, שאני לא ביטלתי את החוויה שלה, ואפילו דאגתי לציין זאת במפורש. זה שמישהי.ו כותב.ת באופן נחמד לא אומר שהתוכן אינו פוגעני, ולהיפך. בכלל “נחמדות” זה אחד הכלים המתוחכמים למשטור שיח, כי האלימות המופנית מהקבוצה ההגמונית החוצה היא שקופה, ולכן הרבה מהדיכוי צריך לעבור חישוף, כמו זה שניסיתי לעשות כאן. אז ביקורת כמו של אופיר שיושבת על האלימות השקופה הזו ושואבת ממנה את כוחה, ומנסה להחזיר את הדיכוי להקשר לא מזיק ולא אלים ושקוף, יכולה להיתפס כנחמדה. ואילו תגובה פרופורציונאלית (אפילו לא, אבל נגיד) שמופנית חזרה מיד נתפסת כשלילת שיח, וכחיפוש דברים שליליים בכוח. גולדה וה”לא נחמדים” זה אולי הביטוי הכי מובהק של סוג המשטור הזה.

          עוד דבר קטנטן, אני רואה שהרבה פעמים החשיבות של “קיום שיח” הרבה יותר משמעותית לאנשים מ”איזה שיח מתקיים”, אז לי שיח שאינו מוחק דיכוי ואינו מבטל חוויות הוא השיח היחיד שאני רוצה, שיח אחר לא מתאים לי ולא רואה חשיבות בקיום שלו.

          שיהיה לילה טוב.

        2. הי דוד,
          אני מודע לכך שהתגובה שלך לתגובה שלי לפני מספר ימים היתה תגובה עניינית, ולצערי מחוסר הזמן לא המשכתי בתגובה.
          רק חשבתי שהתגובה שלך לאופיר לא היתה במקומה
          לעניין ההערה הסופית שלך – אישית אני מאוד מאמין בקיום שיח, גם שיח קשה ועוקצני. אני לא מדבר על שיח נחמד שבו כולם נחמדים ולא אומרים שום דבר. הסיבה לכך לטעמי שאם לא יודעים להתמודד עם דעה קיצונית אז כנראה שיש פגם בטענה שלך. אני לא רוצה לפתוח כאן דיון על מהות שיח ליברלי, אך אני מאמין שבשיח ליברלי חייבים להקשיב גם לדעות לא מקובלות שאינן לגיטימיות
          לילה טוב

        3. אוקיי, אני חושב שהסברתי מדוע התייחסתי באופן שונה, ולמה התגובה דווקא כן במקום. לא חייבים להסכים.

          לילה טוב.

        4. בני,
          אני פשוט לא מבינה על מה או מי אתה מגן. כקוראת מהצד של התגובות, אופיר בהחלט הגיבה בצורה שנעה בין סתומה למרושעת.
          נראה לי שלהתייחס אליה כמתנשאת שופט אותה לכף זכות, בסה״כ.
          אין בין זה לבין חופש ביטוי ודעה.
          נוצרו מערבולות דיון וויכוח סביב הפוסט הזה, שרבות מהן הן נסיונות לשמר ולהגן על זכרונות התיכון היפים, גם בשם רעיונות מאוד ראקציונריים שקיבלו כאן במה. נראה לי שאתה טועה לגבי עניין ההשתקה.

  13. שלום דוד,
    ראשית, תודה לך על השיתוף. למרות שאני לא מסכים איתך לגבי דברים רבים שמצויינים בפוסט, אני חושב שהעלית נושא שחשוב לשים עליו את הדעת, ואני בהחלט מעריך אותך על השיתוף של הנושא.
    רציתי לשאול אותך אם יצא לך לראות הדיון שצמח על הפוסט בפורום הבוגרים בפייסבוק.
    אם כן, אשמח לשמוע את דעתך עליו – אני חייב להגיד שהפריע לי בדיון שהוא לא שיתף את מי שבעצם כתב את הפוסט.

    נ.ב סתם מתוך סקרנות, מאיזה מחזור אתה?

    1. הי רועי (רוי?) ותודה על התגובה

      לא יצא לי לראות את הדיון, אני לא חלק מהקבוצה הזו (מסיבות מובנות נראה לי…). דווקא לא מפריע לי שיתנהלו דיונים במקומות שאני לא נמצא בהם, טקסט עומד גם במנותק מהכותב.ת, ומהכוונות וההסברים שלה.ו. הדיון שם התחיל משיתוף של מעין, אז שמעתי ריקושטים מתחילתו, ואני יכול לתאר לעצמי שהוא רווי בטענות על “גזענות הפוכה”, הכחשות דיכוי, האשמות קורבן ושאר מרעין בישין, ככה שאין לי ממש מוטיבציה מיוחדת להיכנס אליו. בגלל שעבורי מדובר גם בטקסט אישי, אני מעדיף לקיים שיחה עליו במרחב שאני יכול לנטר (כאן או בפייסבוק שלי). בכל מקום אחר אחרות.ים מוזמנות.ים לדבר עליו ולומר מה שרוצות.ים, בגלל זה הוא פומבי.

      סיימתי ב 2002, אני חושב שזה מחזור י”א.

  14. שמי זיו ואני מחנך ביאס”א, אשתמש בטקסט הזה בשיעור חינוך ברשותך.

    1. הי זיו, תודה על התגובה.

      מבחינתי אין בעיה לעשות שימוש בטקסט, הוא פומבי. אם תרצה תוכל לשתף בתהליך.

  15. שלום דהד
    תודה על דבריך. הקריאה מעלה הרבה זכרונות ושאלות. לצערי אני קורא וכותב לאט בעברית אז עוד לא הספקתי לקרא את כל התגובות והשיחות שהמשיכו פה. החוויה שלי הייתה כמובן שונה אבל לא מנוגדת לשלך, ואתה עזרת לי להבין יותר את החוויה שלי וגם של אלה שהיו סביבי ביאס”א, כמו-כן את החוויה שלך. אני מקווה לחזור לקרא ואולי להשתתף בשיחה – בינתיים נתת לי הרבה על מה לחשוב!

    1. Thanks Jethro

      I promise the next socio-philosophical piece I write about IASA will be in English… 🙂

  16. שלום דוד, אני מההגמוניה.

    הפוסט שלך פתוח לי בשלושה מקומות שונים מאז יום ראשון בלילה. בעודי כותב, אני עדיין מתלבט אם יש לי דרך לומר במילים את התגובה (גם האינסטינקטיבית, וגם הרציונלית) לסיפור שלך ולניתוח שאתה מציג. וגם אם כן, אני עדיין מתלבט אם תגובה לפוסט היא הדרך בה אני רוצה להשמע. אני רוצה לכבד את העובדה שהמרחב הזה הוא שלך, והפומביות שלו היא בעירבון מוגבל, ואני רוצה לכבד את העובדה שמדובר בסופו של דבר בחוויה אישית לא פשוטה ומאד משמעותית שאתה מתאר (למרות שהניתוח של הסיפור מסיק מסקנות כלליות- זו חלק מהמגבלה של סוג כזה של ניתוח סוציולוגי). אני מקווה שאצליח.

    למדתי ביאס”א כמה שנים לפניך. בתקופתי בית הספר היה בתהליך מתמיד של שינוי בכל כך הרבה מימדים, שאני לא יודע לומר עד כמה המערך הבסיסי שאתה מתאר (בהקצנה אקרא לזה “פינת ליטוף”, ואני מקווה שתקבל את האמירה הזו שלי ברוח הנכונה, בעיקר מתוך נסיון לחסוך במקום) היה קיים ו/או יציב לאורך השנים שלמדתי בבית הספר. מעבר לזה, החיים לימדו אותי הרבה מאד מאז שסיימתי תיכון, ואני יודע לומר היום שבאותה תקופה היה לי עוורון קשה לסיטואציות חברתיות ובינאישיות (לא קשור לחלוטין לציר של דומה/אחר, או לכל חלוקה סוציולוגית אחרת של החברה הישראלית), כך שאני כנראה לא מספר מהימן במיוחד. אבל בכל זאת- אתה התחלת מסיפור אישי, ואני ארשה לעצמי לחבר לניתוח שלך את הסיפור האישי שלי כדי לראות מה המקומות בהם אני יכול להפיק תועלת מהבנת החוויה שלך, ומה המקומות בהם אתה (אולי) יכול להפיק תועלת מתיאור החוויה שלי.

    בתחילת לימודי ביאס”א הייתי אשכנזי שגר בבית פרטי ברעננה, בן להורים בעלי מקצועות חופשיים, חילוני (פלוס יידישקייט), שהגיע למיונים מתכנית לימודי מתמטיקה בהתכתבות של מכון וייצמן. מצד שני, באתי ממשפחה עמוסת חובות ובלי תמיכה כלכלית, שעוברת דירה כל שנה-שנתיים (נולדתי אי-שם בצפון הרחוק), שבודקת בקפידה כל שבוע מחדש מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאכול, ואבא שלי היה מובטל, שנאלץ לעבור לעבוד בחו”ל (בזמן שהמשפחה נשארה בארץ) כדי שיהיה סיכוי כלשהו להחזיר את כל ההלוואות. טיעון: התמונה אף פעם לא פשוטה כמו שהניתוח הסוציולוגי מנסה לתאר. טיעון נגד: ההגמוניה תמיד נותנת משקל יתר ל”צרות” שלה, ולא מסוגלת לראות את הצרות שהיא גורמת לאחר. תיכף נחזור לזה.

    החוויה ראשונית שלי מאוכלוסיית הילדים בבית הספר היתה חיובית עד כדי התפוצצות. בשום מסגרת שהייתי חלק ממנה לפני כן, לא נתקלתי בכל כך הרבה בני-שיח שמעניין אותי לדבר איתם יותר משלוש דקות. בשום מקום לא יצא לי לפגוש ילדים בני גילי (פחות או יותר) שאני יכול להסתכל על היכולות והכשרונות שלהם בהערצה ובקנאה, ועוד בתחומים כל כך מגוונים. זה משהו שהכה בי מהיום הראשון של הסדנה, והיה העוגן העיקרי שהחזיק אותי בבית הספר, גם בימים (וחודשים) שהייתי מיואש וסובל. אני מקצין, כמובן, אבל לא כל כך הרבה כמו שאפשר לחשוב- מי שהיכולת האינטלקטואלית או האמנותית שלו היא חלק מהותי בזהות שלו, ולא היתה לו קודם לכן מסגרת חברתית של דומים לו, שתעזור לו להבנות את הפן הזה הרגיש בבית הספר כאילו גילו לו לראשונה שאפשר לחוות את העולם גם בצבע ולא רק בשחור-לבן. טיעון: חלק גדול ממי שהגיעו לבית הספר “סחבו” איתם חוויות של אחרות (שורוק) מחייהם הקודמים, ואי אפשר להבין את התגבשות ההגמוניה החברתית בתוך בית הספר ואת ההתנהגות שלה כלפי דומים ואחרים בלי להתייחס לזה. טיעון נגד: אחרות (שורוק) על ציר כל כך שולי לא יכולה להיות משמעותית, בטח כשהיא באה מתוך ההגמוניה (ראה טיעון קודם). תיכף נחזור גם לזה.

    אני מסתכל על ספר המחזור שלי, מנסה לשחזר קונסטלציות חברתיות לאורך שלוש שנים, והבלאגן חוגג. מעטים האנשים שהיו באופן עקבי בשוליים כל התקופה, ומעטים עוד יותר אלו שהיו במרכז כל התקופה. הרוב הגדול היו גם פה וגם פה, ובתזוזות הרבה יותר גדולות משהייתי מצפה בהסתכלות מבחוץ. אין לי מושג איך הדברים האלו קרו (גם לי, גם לחברים שלי, גם לחברים שהפסיקו להיות חברים בגלל טקטוניקה חברתית וגם לכאלו שהיו כמעט אויבים ונהיו חברים קרובים בגלל אותה טקטוניקה) ויש לי עוד פחות מושג איך חוו אותם אלו שלא היה להם בטחון בסיסי במקומם בעולם (שהוא אחד היתרונות המובהקים והחזקים ביותר של ההגמוניה). מצד שני, אני מסתכל על רשימת השמות ועל התמונות, ועל הכתובות בדף הקשר, והתמונה המצטיירת היא ממש לא של “פינת ליטוף”- בערך ארבעים אחוז “אחרים” (לא כולל דתיים אשכנזים ופריפריה גיאוגרפית) נראה לי סביר, בהתחשב בקשרים הידועים בין מוצא למצב כלכלי ובין מצב כלכלי להשכלת הורים ובין כל אלו להצלחה בלימודים של הילדים. ואני זוכר את הפעולות שבית הספר עשה כדי להביא בכל זאת נציגות מהפריפריה, כדי להתגבר על ההיענות הנמוכה יותר של אוכלוסיות כאלו ל”פרסום הסטנדרטי” של סוג כזה של מוסד לימודים. גם ההתפלגות בין המדריכים היתה סבירה לגמרי, אם כי סגל המורים (שלא לדבר על ההנהלה והעמותה) היה הרבה פחות מייצג (אבל גם הרבה יותר אקלקטי). ברור שהיה עדיף אם אפשר היה לייצר תמונה מייצגת, או לכל הפחות יותר מייצגת, של ההתפלגות האמיתית באוכלוסיה. וברור לי (וגם זכור לי) שחלק מאותם “אחרים” חוו אבדן זהות או לכל הפחות משבר זהות בבית הספר על רקע סיר הלחץ של חיי הפנימיה. אבל הם ממש לא היו היחידים. טיעון: צר עולמי כעולם נמלה, אבל בחוויות בית הספר שלי ה”הגמוניה” היתה הרבה פחות הגמונית משעולה מתוך התיאור שלך, וייצוג האחר היה אולי פחות מהרצוי אבל הרבה יותר מ”סמלי”. טיעון נגד: אם הטוב ביותר שמערכת המיון של בית הספר יכולה להשיג זה “סביר בקושי”, ובסגל המורים אפילו לא ניכר מאמץ לאזן, התירוצים של “ככה האוכלוסיה” הם חלולים ובעייתיים. גם לזה נחזור.

    את הרדיקליזציה (החלקית) שלי עברתי הרבה שנים אחרי שעזבתי את בית הספר, ואחרי שתהליכים אישיים שהשקעתי בהם זמן ומאמץ התחילו להבשיל. עד אותו זמן הספקתי לצבור מספיק חוויות משמעותיות אחרות, כך שהשנים שלי בבית הספר נשארו במעמד “שמורת טבע”, זכרון מתוק שאני נהנה לחזור אליו, למרות הקוצים והפצעים. לקח לי הרבה שנים ללמוד שעוורון צבעים הוא פריבילגיה שהאחר לא יכול להרשות לעצמו (אוי, כמה שהתגאיתי בעוורון הצבעים שלי בתקופות מסוימות), ועוד כמה שנים טובות להבין למה זה משהו שכל כך קשה להבין. עד השבוע לא עלה על דעתי להפנות את המבט הזה לשנות התיכון שלי, ואני חושב שלמדתי כמה דברים על עצמי ועל העולם שלי, גם של אז וגם של היום. וכן, היו לי הפתעות לרעה בהתבוננות הזו, אבל אני חייב לומר שפחות מכמה שציפיתי. חווית האסימילציה הראשונית שלי דומה לשלך באופן מבהיל (וברשותך אני לא אגלה מה היתה המקבילה שלי ל”פרה הנמוכה” שלך- יותר מדי מביך), אבל הרבה מחוויות ההזרה שאתה מתאר לא היו חלק מהרפרטואר שלי (או לפחות לא באופן כל כך בוטה). אני זוכר תלמידים יוצאי ברה”מ עומדים ומדברים עם מורה יוצא ברה”מ ברוסית בהפסקה בין שיעורים. אני זוכר את עצמי יושב לשולחן בחדר אוכל (או בלובי) ולידי מתנהלת שיחה בערבית. אני זוכר שיחות נוקבות על האם כדאי לערבי לגשת לפסיכומטרי בעברית או בערבית, לאור ההיסטוריה של הציונים בשני המבחנים, ועל איך ולמה חוסר האיזון הזה קורה. ויש כמובן עוד הרבה דוגמאות.

    יכול להיות שבית הספר השתנה מאד בין היום שעזבתי ליום שאתה הגעת. סביר להניח שהתיאור שלי עבר מידה מסוימת של אידיאליזציה של התמונה, ושהסיפור שלך זכה למידה מסוימת של השחרה. אם החוויה שלך היא זו שמאפיינת את יאס”א של היום (ושלי כבר לא), זה מעציב אותי מאד. אבל הטיעון שלי הוא אחר: שים קבוצת אנשים גדולה מספיק ביחד במסגרת, ומהר מאד יווצרו להם מרכז ושוליים. בשביל שזה לא יקרה צריך ניהול מאד קפדני של הסביבה והאינטרקציה החברתית, וגם זה אפשרי רק עד גבול מסוים. הכי טוב שאתה יכול לצפות לו (בהסתכלות סוציולוגית) זה שקווי החלוקה של המרכז והשוליים בחברה החדשה הזו לא יחפפו קריטריונים א-פריוריים של מרכז ושוליים שהאנשים מגיעים איתם, ושהמוביליות בין השוליים למרכז (ולהיפך) תהיה מספיק משמעותית ומספיק חלקה. זה נכון על אחת כמה וכמה לילדים, בטח ובטח בגיל ההתבגרות (גם אתה התייחסת לזה בפוסט שלך), וחיי הפנימיה מעצימים את האימפקט של כל חוויה חברתית הרבה מעבר למה שאפשרי בסביבה “רגילה”. אין ספק שיש דברים שבית הספר יכול לעשות בשביל לשפר ייצוג של אחרים גם באוכלוסיית הילדים וגם בסגל (ויש לי תחושה שאם תבוא עם הצעות קונקרטיות לארגון הבוגרים, יהיה שם מי שיהיה מוכן להקשיב). ואין ספק שלמי שבא מההגמוניה ב”חיים הקודמים” פוטנציאלית יש יותר כלים להתמודד עם מצב חברתי חדש בו הוא לא זוכה לאותן פריבילגיות שהוא רגיל אליהן (במקרה הכי קיצוני- אפשר לעזוב את בית הספר ולחזור למקום בו מכירים כבר את מעמדך ה”הגמוני”- אני מכיר ילדים שעזבו בדיוק על הרקע הזה, גם אם לא ידעו לנסח את זה ככה). אבל כשאני מנסה לחבר את הסיפור שלך לחוויה שלי זה לא ממש נדבק. העולם יותר מורכב מזה, לפחות העולם כמו שאני חוויתי אותו.

    סליחה על הטקסט הארוך מדי- מקווה שתקרא אותו גם אם תבחר לא לפרסם אותו בתגובות.
    ותודה על שהעזת לכתוב את הפוסט הזה, ושאפשרת לי לעשות עבודה שלא הייתי עושה אחרת.

    1. הי לי, תודה רבה על השיתוף

      היה לי מאד מעניין לקרוא מה שכתבת, היו דברים שמאד התחברתי אליהם. לא יודע אם יצא לך לקרוא את כל התגובות, אבל יש שם הרבה פרספקטיבות ששופכות אור מזוויות שונות, כמו שאתה עשית, ותגובות שעושות עידון והרחבה של המהלך הבסיסי שהיה בפוסט. בגדול אני הייתי מעדיף לא להתייחס למה שכתבת בצורה של טיעון וטיעון נגדי (למרות שערכת אותו בצורה נוחה עבורי, ולמרות שאיני מסכים עם הרבה מהאבחנות וההיסקים), כי הצלחת להעביר משהו מורכב שלא מסתכם בשורת טיעונים. במקום, אומר שהחוויה שלך והאופן שבו אתה מתאר אותה אינה עומדת מול הדברים שכתבתי, והמציאות כפי שאתה אומר היא אכן מורכבת. מפרספקטיבות שונות, מהצבר אינסופי של אירועים, מקונטקסטואליזציה שונה, ומפרשנות שונה. אני חשתי צורך להאיר זרקור מסוים על הפינה הזו, גם מהסיבות האישיות שלי, וגם משום שלדעתי היא הייתה חשוכה ומושתקת מדי. מה שכתבת מבחינתי רק שופך עוד אור, בצבע אחר ובזווית אחרת על הפינה הזו ועל פינות דומות.

      אז תודה.

      1. תודה דוד.

        כן, קראתי גם את התגובות לפני ששלחתי את שלי. לא הייתי זורק עליך מסה כזו של מילים בלי שהייתי משוכנע שיש לי משהו לתרום לדיון שלא נאמר לפני.
        עוד עניין אחד שעלה לי אחרי קריאות נוספות של הפוסט – יש בעיה אמיתית במערכת החינוך בארץ בכך שבשביל לעבוד “בתוך המערכת” מבנה בית הספר והתכנים שלו מוכרחים לעבוד ברמה מאד גבוהה של קונפורמיות לדרישות ההגמוניות המוכתבות מלמעלה על ידי משרד החינוך והוועדות המקצועיות שלו. זה לא שאי אפשר לעבוד מחוץ למסגרת, אבל זה הרבה יותר קשה, והרבה יותר יקר, וכשמדובר בבית ספר שמראש חי על תרומות (ועם שכר לימוד מאד גבוה גם אחרי התרומות והמלגות) זו בחירה שהרבה יותר קשה להצדיק אותה. לא הייתי רוצה להגיע למצב בו אנחנו טוענים שאין ליאס”א זכות קיום אם הוא לא מסוגל למלא תפקיד יותר משמעותי גם במישור החברתי/סוציולוגי (וקח בחשבון שהרבה מההגמוניה הקונסרבטיבית יגידו שהוא ממלא תפקיד חברתי וסוציולוגי חשוב בדיוק מאותן סיבות שאתה שונא את המוסד), כי אני חושב ומאמין שהתפקיד שבית הספר ממלא (או לכל הפחות יכול למלא) בתחומים שבהם המקימים שמו את הדגש שלהם, הוא תפקיד חשוב ומשמעותי.

        זו הסיבה ששמחתי לראות בתגובות את הדיון שלך עם דפנה, ארז ובני- אפשר לקחת את הניתוח האינטרוספקטיבי ולעשות לו קונקרטיזציה בדמות “איך אפשר לתקן”. זה הכיוון שאני הייתי מעדיף לקדם, וכמו שאמרתי בתגובה שלי קודם- אם יהיה מי שיקח את הרעיונות האלו לארגון הבוגרים, אני בטוח שיהיה בצד השני מי שיקשיב.

  17. ארגון הבוגרים מתחיל לארגן את “כנס המחזורים”. סוג של מסיבת 20 שנה לבי”ס.
    אני לא חושב שצריכים “לפוצץ את המסיבה” אבל זו פלטפורמה טובה כדי להגדיר לארגון מטרה חדשה מעבר להאדרת שם הבי”ס ועריכת לובי תעסוקתי לבוגרים. אני אשתדל לעשות את זה, מוזמנים גם.

  18. וואו!!!
    ממקום אחר לחלוטין ממך, לא מקום דתי, לא מקום חזרחי, לא מקום של מחסור בהון תרבותי, עברתי חויה מאוד דומה ביאס”א.
    אני מאוד נרגש מהטקסט שלך. הוא פותח לי אפשרויות חדשות להבין את עצמי בתור מתבגר ובעקיפין בתור מבוגר.
    תודה.

    1. הי גבי ותודה על התגובה

      כשכתבתי בתחילת הפוסט שזה כנראה יפגוש אנשות.ים במקומות שאני לא צופה, אז זה כנראה אחד הביטויים הכי לא צפויים. כמי שהיה “יודניק” שלך, נראית לגמרי קינג אוף יור דומיין. אבל הי, אני מניח שהיו הרבה שהסתכלו עלי באותו אופן, אז יכול להיות שזה אפילו הגיוני במבט לאחור.

  19. דוד שלום,
    ממש במקרה הגעתי לכאן ויצא לי לשמוע לא מעט ביקורות לא בדיוק משבחות על יאס”א.
    אני תלמיד כיתה ט’, שאמור ממש בימים אלו לקחת החלטה היכן אלמד בשלוש השנים הקרובות. אני לא מחפש מישהו שיקח את ההחלטה הזו בשבילי, אך עדיין, אבוד דעה אני. “זה מקום טוב” ,”אתה תצליח”,”מקום שיתן לך קפיצת מדרגה לחיים” ואמירות דומות כבר שמעתי. ואף בי, בי יש אותו הקול שאומר “משם תוכל לצמוח, ולא מהמקיף המטונף”, אבל יש גם מאידך קול הקורא לי להישאר בחממה הביתית, קול המשולב עם אותה תחושת מחנק שליוותה אותי יחד כל הסדנה (אותה סדנה בת 3 ימים). מחנק של “אני רוצה הביתה”, הרגשה שדחפו כמה תלמידי כיתה ט’ אקראיים למקום כלשהו בו הולכים למיין אותם לקראת משהו, הרגשה של התנכרות, סביבה זרה, בה כבר בסדנה ניתן לחוש באותם נערים ש”רוח היאס”א” גואה בהם, ובקול השחצני והמתנשא שלהם מספרים הם על בני משפחתם שלמדו ביאס”א ועל כמה שהיה להם טוב והם הולכים לעשות בדיוק את אותו המסלול, על תלמידי כיתה י”א שמעבירים בעצם את הסדנה, בה העבירו “דאחקות” בצורה חופשית לחלוטין עלינו, משתתפי הסדנה, בזמן שרשמו “הערות” (כפי שאמרו) על כל משתתף ומשתתף שלכאורה היה נראה כדבר אובייקטיבי שיעזור להם בלקיחת ההחלטה האם המשתתף מתאים או לא, אך סתם היו ככל הנראה הלצות על המשתתפים.
    היה רע לי שם. אני אומר בשיא הכנות, בתור כן, תלמיד מחונן ולו הורים עם לא מעט כסף, אך מזרחי, היה לי שם רע. אבל התחושה שאם אמשיך במקיף העירוני אצא בסופו של דבר פועל בניין, עדיין מלווה אותי.
    אשמח אם תעזור לי בהתלבטות, אני מעריך נורא את הכנות.
    רון.

    1. הי רון

      כתבתי תגובה ארוכה שנמחקה, אנסה לשחזר אותה…

      השורה התחתונה היא שאין לי בשורות טובות. אין דרך לעקוף את השיטה, ובמובנים מסוימים החוויה שתיארתי יכולה להתפרש כחוויית אופטימום עבור פרט מהמעמד הסוציו-אקונומי שהשתייכתי אליו. אם לא הייתי מגיע ליאס”א ונשאר בבית הספר הדתי שלמדתי בו, ברור למדי שהייתי סובל. הלוואי והייתי יכול להגיד שמודעות עוזרת, אבל אם הייתי מגיע ליאס”א עם מודעות ביקורתית ולא מנסה להיטמע ולהידמות, החוויה המכוננת של בית הספר התיכון שתפסתי כחיובית, הייתה כנראה שלילית ולא פחות טראומטית לטווח הקצר והארוך. יש לי גם הרבה לכתוב על הצבא בהקשר הזה, אבל הוא פחות יענה על השאלה שלך.

      יש שני דברים שחשוב לזכור. הראשון הוא שאולי יהיה יותר קל או יותר קשה בטווח הקצר והארוך באופציה כזו או אחרת, אבל בניגוד למה שאוהבים לצייר אין גורל שנגזר עליך, ומקום שיציל אותך ממנו. זו הפנטזיה של כל האנשים שאוהבים לקבל מכתבי תודה ושינציחו את השם שלהם על לוחות שיש בכל מיני מקומות (בזמני היה “עץ תורמים” בלובי בית הספר, שזו באמת הזיית שגעון גדלות נרקסיסטית-פסיכוטית כשחושבים על זה), אבל למרות הכסף הרב שהם משקיעים בהפיכת הפנטזיה הזו למציאות, זה עדיין רק בראש שלהם. אני בטוח שברור לך שיש א.נשים מרשימות.ים שהיית רוצה להידמות להןם, ושהגיעו לשם אחרי שלמדו במקיף עירוני בפריפריה ומבלי לקבל את החותמת של יאס”א. גם ברור לך שהעובדה שאתה מועמד ליאס”א, אומרת שאתה כנראה ממילא תהיה החריג הסטטיסטי ביחס לקבוצות המוחלשות שאתה חלק מהן, בין אם תלמד ביאס”א או לא.

      הדבר השני שחשוב לזכור הוא שאתה לא חייב להגיד תודה. אם תחליט ללכת ליאס”א, ובכלל בחיים, אתה תגלה שכל הזמן מצפים ממך להיות אסיר תודה על ההזדמנויות שהוענקו לך. אז מה שלא תחליט, תזכור שאף אחד לא נותן לך שום דבר, שהוא לא נולד עם פי אלף יותר ממנו. תעשה מה שאתה מרגיש שיהיה לך הכי מועיל, ואל תקנה את הבולשיט “אנחנו נותנים לך הזדמנות” הזה. כל מה שעשו זה לקחת לך הזדמנויות מהרגע שנולדת, ולך נשאר להיאבק בציפורניים לקבל חלק מהן חזרה.

      אני אמליץ לך לקרוא שלושה טקסטים. אחד מהם הוא טקסט מעניין על השקר של המריטוקרטיה האמריקאית והמפגש איתה של “פוטנציאל מבטיח” מאוכלוסיה מוחלשת:
      http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2005/01/lost-in-the-meritocracy/303672/

      השני הוא “ערבים רוקדים” של סייד קשוע, גם בוגר יאס”א, וגיבור הספר שמבוסס עליו לומד בפנימייה יהודית למחוננים בירושלים
      http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=37416

      והשלישי הוא “סקיצה לאנליזה עצמית” של בורדייה, טקסט מאד מומלץ להבין מנגנוני כוח שאתה עתיד להיתקל בהם בצורות מאד מזוקקות, גם במבנה וגם בתוכן, אם תבחר ללמוד ביאס”א, וגם אחר כך במבנים אליטיסטיים כמו אקדמיה:

      בעברית
      http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=93266502#1.0.6.fitwidth
      באנגלית
      http://books.google.de/books/about/Sketch_for_a_Self_Analysis.html?id=NpjEzKqlxlYC

      אאחל לך בהצלחה, ואציע לך אמפתיה.

  20. הי, קראתי בעניין את הפוסט על תגובותיו,אולי אוכל לתרום מזוית לא יאסאית , לא מכירה את הפנימיה הזאת אבל החויה נשמעת דומה לפנימיה שבה למדתי בויאר בירושליים, גם ניסיון לקחת מזרחיים עם פוטנציאל ולתת להם חינוך מעולה אינטגרטיבי עם ה״הגמוניה״ הירושלמית המקומית, להרבה בוגרי פנימיה היה כעס דומה לשלך (ואתה כועס ובועט כך נראה ממה שאתה כותב בפוסט ובתגובות, אופיר שום רציונליזציה לא תסביר את התגובה המתגוננת והבועטת שלך) כולנו עברנו את חווית ההתבגרות המאתגרת בלאו הכי בסביבה המאתגרת של האנטגרציה בצורה קשה פחות או יותר, וקל לזרוק את האחריות על הנזקים הרגשיים שלנו על הסביבה. הרבה בוגרים הרגישו שניסו לעשות מאיתנו אשכנזים, חשפו אותנו לתרבות אשכנזית וניסו לגרום לנו להתבייש במזרחיות שלנו ואני לא אומרת שאין בזה כלום אבל הרבה מהבושה במזרחיות שלנו הבאנו מהבית, והערכים האשכנזיים במרכאות הם ערכים שמבטאים תרבות עכשיוית כוללת ישראלית ואפילו עולמית, אי אפשר לצפות מפנימיה או בית ספר שיעבדו בניתוק ממה שקורה בסביבה, מבנה חינוכי יכול לייצג ולישם אידאלים מוכרזים באופן חלקי ועדיין יכול להיות מבנה טוב. לא תמיד ,לא לכולם. העומק הפילוסופי הרגשי והלשוני של הפוסט שלך ניכר וברור לי שהוא לפחות בחלקו עדות לסביבה המטפחת של יאסא. קשה לצלוח את הגיל הזה בצורה בונה ואתה כך נראה הצלחת לא רע, מה אתה מתכוון עם הרמיזות על מעשים אנרכיסטים, נשמע גרוע! אם יש מרחק בין אידאלים מוכרזים ובין המצב בפועל אל תשכח לבדוק את עצמך והפעילויות שלך ושל הארגונים שאתה משתייך אליהם. בסוף תמיד צצה ההטיה לכיוון האינדיבידול וצרכיו

    1. שלום אתי

      התגובה שלך מאד שמרנית, על גבול הפוריטנית. מאחר ולא העלית טענות באופן ענייני או מעמיק, אלא רק העלית מסקנות שסותרות את שלי (עם תיבול של אד-הומינום), אני לא אתייחס ממש לכל מה שכתבת.

      מה שכן הייתי רוצה להתייחס אליו, זה המשפט הכי מוחק שהתחבא בתוך מה שכתבת, והוא “העומק הפילוסופי הרגשי והלשוני של הפוסט שלך ניכר וברור לי שהוא לפחות בחלקו עדות לסביבה המטפחת של יאסא”. אם יש משהו שמעצבן אותי זה כשנותנים מחמאות כדי להשתמש בהם נגדך, לא מדובשך וגו’. כתבתי בצורה מאד מאד ברורה בפוסט, אבל אני אדגיש את זה כאן. אקדמית ואינטלקטואלית יאס”א הייתה מדבר צחיח, שהתחרתה בו רק התקופה בצבא. כתבתי שההישג היחיד בשלוש שנים היה ניתוח טקסט של פטנאם, וגם ההישג העלוב הזה מתגמד עוד יותר לנוכח העובדה שעשר שנים אחר כך ישבתי מול פטנאם בכבודו ובעצמו, שמונה שעות בשבוע, ולמדתי איתו פילוסופיה.

      כל מה שלמדתי ביאס”א היה איך לזייף, איך לשרוד, איך להשתייך. זה מה שכל ה”עומק הרגשי הפילוסופי והלשוני” שלי היה עסוק בו, באסימילציה. הפסקתי לקרוא שם, למרות שהייתי קורא 5-6 ספרים בשבוע, הפסקתי להתעניין במה שלא היה מועיל עבור התדמית שניסיתי לבנות. למדתי ביאס”א שלא צריך לקרוא מילה אחת מספר, רק צריך לדעת אם אני מעריץ אותו או בז לו, אם הוא גאוני או בנאלי, ואלו שתי הקטגוריות היחידות, גאוני ובנאלי, בוז והערצה. למדתי שלא צריך לשמוע צליל אחד מתוך שיר או אלבום, רק לדעת לשייך אותו לתת-ז’אנר המתאים, ולקטלג אותו במוזיקה שאתה אוהב, או אוהב באופן אירוני. מוזיקה מזרחית כמובן אי אפשר לאהוב, אפילו לא באופן אירוני. אשכנזים יכלו לאהוב אייל גולן באופן אירוני כמו את בריטני ספירס, אבל אני לא יכולתי להרשות לעצמי. קישרתי כבר למאמר הזה, אבל הוא המחיש בצורה חדה כל כך את מה שאני מתכוון, שאני אקשר אותו שוב
      http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2005/01/lost-in-the-meritocracy/303672/

      הסביבה הזו הייתה מאד מטפחת, אבל במובן האוריינטליסטי של טיפוח, כמו שמישהו בתגובות קרא לזה “פינת ליטוף”, ומפה נובע מה שאת קוראת לו התגוננות ובעיטות.

      ואני אציין כבר כאן למגיבים העתידיים, שלא מעניין אותי לשמוע את הפסיכולוגיה בשקל שלכם על מנגנוני התגוננות, זו לא מחשבה מבריקה מדי, ובטח לא דרך מקורית להתמודד עם ביקורת.

  21. תודה דוד על הפוסט, סייע לי להבין טוב יותר את העולם מולו התמודד הבן שלי ואת העובדה שדרכיו נפרדו מבית הספר הזה אחרי שנה אחת בלבד. אמנם הביקורת שלו התמקדה ביומרות המקום לפיתוח אינטלקטואלי ולדרך אחרת פתוחה יותר להתמודדות עם נושאים (שלדעתו היו חסרות כיסוי), אבל אני משער שלשם משפחתו המזרחי – אוחנה – ולעובדה שגדל כמזרחי מודע עד כמה שניתן גם שיחקו תפקיד במוסד הזה בהתאם למה שכתבת.
    למה הוא הגיע בכלל למוסד כזה, כלומר למה איפשרנו לילד שלנו לחוות שנה בפנימיה, זו שאלה טובה אבל לפני הכל זו היתה בחירה שלו אחרי עבודת גיוס טובה שעשו להם בבית ספר אופק. שלחתי לו את הפוסט ומקווה ומאמין שיעזור לו לעבד טוב יותר את השנההטראומטית שם
    תודה, יוסי

    1. תודה יוסי על התגובה.

      אני תוהה רבות מה היה קורה אם הייתי מגיע ליאס”א עם מודעות, ולא רק לעניין האתני, אלא באופן כללי עם כלים ביקורתיים וחשיבה רדיקאלית. כתבתי על כך ממש ברפרוף בפוסט, אבל הייתי נותן הרבה כדי לחוות מחדש את החברות עם מג’די, מוחמד ומחמוד מבלי שאני נושא עימי (ומכחיש לחלוטין) את הדכאנות השקופה והפריבילגית שהיותי יהודי במדינה ציונית מעניקה לי ביחס אליהם.

      מאחל כל טוב לבנך.

  22. וואו. אני מתעניין ביאסא כבר הרבה זמן, ובאמת עד עכשיו שמעתי עליו בצד החיובי. אני עכשיו בכיתה ט, ומנסה להחליט לאן ללכת. אני מבין שכתבת את זה בצורה כזאת, אבל אתה יכול בבקשה קצת לפשט את המושגים? כאילו, הבנתי את הרוב, אבל זה כמו לקרוא ספר באנגלית עם מילים מסובכות ולנסות להבין מההקשר… אז אני אשמח אם תוכל לספר לי על זה בלי כל המושגים
    עד עכשיו באמת שמעתי ביקורות טובות על יאסא, ואני שמח שקיבלתי גם ביקורת רעה.
    אני עדיין מתכנן ללכת, ואני עדיין ממש אוהב את הבית ספר (אני חושב… ממה שראיתי ממנו עד עכשיו)
    קודם כל, אני מאוד מקווה שכמו שאמרת- שאתה תוהה איך היית מתנהג שם אם היית מגיע אם הכלים האלה לשם ראשון- שאם אני באמת אגיע לשם אני אדע להסיר את המסכות של ההכלה, ושבאמת לא ישנה לי אם מישהו ממיעוט כלשהו או לא- כמובן חוץ מהתרבות שלו נטו.
    עכשיו, באמת שיש כמה מהטיעונים שלך שאני לא מבין (ובבקשה בבקשה תסלח לי אם כמה מהדברים שאני אומר נראים לך מתנשאים, אני לא טוב כל כך בכתיבה, אז אני אשמח אם תגיד לי עליהם, אבל בבקשה אל תתייחס אליהם ככאלה)
    קודם כל, הייצוג הדמוגרפי בסגל. אני לא חושב שזה משהו שאפשר להסתכל עליו. אני אסביר- יש לך 60 מורים, משהו כזה. אתה לא באמת מצפה שיהיה ייצוג של אוכלוסיה ב60 מורים, נכון? הרי- הרעיון שלהם זה ללכת לכאלה שהם מומחים בתחום וכאלה. אז זה כבר פחות תלוי ביאסא, אלא במוסדות שמלמדים שם את הדברים האלה.
    בכל מקרה, אני לא חושב שאתה יכול להסתכל על כמות כזאת- אם כבר, הבעיה לא ביאסא, אלא במדינה, שנוצר מצב שמי שמתאים לתפקידים האלה נמצאים בפרופורציות האלה, אבל זה כבר נושא אחר.
    הייצוג בתלמידים, זה משהו שאני מסכים איתו. אבל שוב- מצטער על המונח- יש כמות מסוימת של תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות יכול לקבל- ואני משתמש במונח הזה, כי הוא נכון במצב שנוצר במדינה. אז גם זה לא לגמרי האשמה של יאסא. איכשהו אני מאמין שהם עושים מאמצים- אבל לא למדתי, אז אני לא יודע.
    משיחות שערכתי עם דתיים שלמדו ביאסא (אני דתי, אז רציתי לשאול קצת על העניין הזה, שמתחיל לגעת בנקודה שהעלית)
    נראה שכמובן שיש בורות מטורפת, אבל אני חושב שלצערנו לכולם במדינה יש את רמת הבורות הזאת.. אבל סך הכול- נשמע שדי מתחשבים. אז נכון- דתיים שם צוחקים על עצמם, אבל לא שמעתי את זה כל כך….
    ועכשיו זה חלק שאני מפחד שתחשוב כהתנשאות, אבל אני ממש ממש לא מתכוון להתנשא:
    ממה שדיברתי עם אותם הבוגרים, זה אפשרי- מאוד קשה, אבל אפשרי, לשמור על העקרונות שלך ועל דרך החיים שלך. זאת אומרת, אני מבין שהמצב שלך היה שונה בתכלית, אבל, יש אנשים שחוו את זה אחרת….
    אני לא יודע עד כמה הבית ספר השתנה, אבל ככה זה נראה…
    אני לא בטוח עד כמה הבנתי מה שאמרת, אבל אני חושב שזאת הייתה חוויה אישית אינדובידואלית…. כלומר, לכל אחד הייתה את התחושה שלו- ואני חושב שגם כאלה שהם לא חלק מההגמוניה שתיארת חוו את זה כל אחד בתחושה אחרת.
    אני לא כל כך יודע בשביל לומר עוד מעבר, או שלא כל כך הבנתי מה שאמרת….
    כמובן שאני מאוד מקווה שהבית ספר לקח לפחות משהו ממה שאמרת לתשומת לבו.
    שמח מאוד שיצא לי לקרוא את הפוסט הזה.
    אם אתה לא מפרסם אז בבקשה תגיב לי במייל.
    זה לא התנשאות, לא כוון להיות התנשאות, ומקווה שלא נראה התנשאות.
    איכשהו אני חושב שזה היה ככה גם אצל אופיר- רק שאני חושב שהיא לא הקדישה יותר מדי תשומת לב לניסוח, ובכל מקרה, נראלי שהיא עשתה את זה ברוח טובה. אבל שוב- נראלי נראלי נראלי

    1. הי אריאל
      הרבה זמן לא הגיבו על הפוסט הזה, אז לקחתי רגע לקרוא אותו שוב. אני חושב שמנקודת המבט שלך אתה תופס אותו כפוסט שהמוקד שלו הוא יאס״א, אבל למרות שהוא בוחן את הנושא דרך יאס״א, יאס״א היא לא הנושא. הנושא הוא ההגמוניה והאופן בו האחר מושפע כשהוא בא במגע עם ההגמוניה, יאס״א היא פשוט מקרה מבחן אידיאלי. אז כשאענה לנקודות שהעלית, אענה עליהן כשהנושא הוא ההגמוניה, ויאס״א היא מקרה מבחן.

      נושא הייצוג: ההגמוניה תמיד תטען שייצוג זה לא חשוב וזה לא העניין, ויחד עם זאת תהיה בחרדה קיומית בכל מקום שבו הייצוג ההגמוני אינו מוחלט. כל פעם תהיה סיבה אחרת, אולי המדגם קטן מדי (רק 60 מורים!) אולי מה שחשוב זה הכישורים ולא הגזע/מגדר/נטייה מינית וכו׳ (המורים מומחים בתחומם!) אולי זה אשמת הלא-הגמוניים שלא באים להיות מיוצגים (רק אשכנזים מנסים להתקבל!). כל אחת מהסיבות הללו מופרכות כמובן ועוד מעט אגע גם בזה, אבל הנקודה היא לא הטענות, אלא זה שההגמוניה מעזה לטעון בכלל – הרצחת וגם ירשת. הייתה אישה מזרחית מופלאה בשם ויקי שירן, שהתעקשה שהאחריות להדרה היא על המדיר, ולא על המודרת. ״אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל״ הוא הציטוט האלמותי שלה, ובבסיס שלו עומד הרעיון שתיקון עוולות הוא גם ערך, לא פחות מזה של לדוגמא מצויונות אקדמית. ביום שההגמוניה תיקח אחריות על העוולות שהיא מייצרת יהיה ייצוג, אבל היום הזה עוד רחוק. בוא נדבר ממש בקצרה על הטענות עצמן, פשוט כי הן כל כך מופרכות שזה יהיה מצחיק להשאיר אותן ללא תגובה. ראשית עניין המדגם. בית הספר חצה את אמצע העשור השלישי לקיומו, אפשר להניח שעברו בשעריו כמה מאות מורים במהלך תקופה זו. בית הספר נמצא בעיר עם המספר הגבוה ביותר של תושבים ערבים בארץ, בערך 300 אלף ערבים וערביות חיים בירושלים. מה שבעצם נאמר בסאטבקסט של ״המדגם קטן מדי״ הוא שמתוך מאות אלפי הערבים שחיים בירושלים, לא נמצא אחד או אחת שיוכלו להיות חלק מהקבוצה הזו של מאות מורות ומורים. אפילו מורה לערבית אי אפשר היה למצוא שם, היו צריכים להביא יהודי. אני יודע מה מספרים בתעמולה של בית הספר, ואכן ישנם הרבה מורים שהם מומחים בתחומם, בעיקר באמנות, במוזיקה ובמדעים. אבל רוב המורים הם פשוט מורים, יש להם מקצוע והם מלמדים אותו. מורות למתמטיקה שלא זכו במדליית פילדס, מורים לאנגלית שלא היו העורכים של הניו-יורק טיימס, היסטוריה, ספרות, אזרחות, מחנכות ומחנכים, כולם וכולן בהחלט חכמים ומוצלחים אבל לא יותר וכנראה שאפילו פחות מלפחות כמה מורים ומורות ערביות. אתה יודע מי הערבים שאתה פוגש בבית הספר? הם יכינו ויגישו לך את האוכל, הם יתקנו לך דברים שנשברו בחדר, ואולי יהיו לך אחד או שניים שישבו איתך בכיתה, ויקשיבו למורים היהודים שלכם מדברים על שוויון הזדמנויות. אפשר לקרוא לזה באלף ואחד שמות, אבל הכי פשוט לקרוא לזה מה שזה: גזענות.

      נושא הדת והשמירה על הזהות: אתה בכיתה ט׳. אני זוכר את עצמי בכיתה ט׳ וכמה האמנתי שאני אדם מגובש ושלם. והאמת שכן, הייתי אז יותר מגובש ושלם ממה שרוב האנשים סביבי היו, גם המבוגרים, אבל לכל אחד בכיתה ט׳ יש עוד הרבה לאן לצמוח ולגדול. המבחן הוא לא אם אתה נשאר דתי או לא, המבחן הוא מה התהליך שאתה עובר. במונחים של עלות אלטרנטיבית, אני חושב שמרבית התלמידות/ים אינן/ם עוברות/ים תהליך משמעותי של בניית אישיות ביאס״א, זאת אומרת שבמקום אחר היו עוברות/ים תהליך באותה רמה או רמה גבוהה יותר. זו כבר אמירה ספקולטיבית, אבל היא נתמכת על ידי הניתוח הסוציולוגי של המבנה החברתי ביאס״א שפשוט לא מעודד צמיחה. ויאס״א שוב היא מקרה מייצג של ההגמוניה. הגמוניה באופן כללי זה מתכון די בטוח לבינוניות, יאס״א היא מוסד יוקרתי שעושה אינסוף מיונים ומסמן את מי שאמורים להיות האנשים המובילים והבולטים בישראל. אני בטוח שאתה, כמו שאר תושבי ישראל, לא הרגשת את האימפקט של בוגרי יאס״א, שעסוקים בעיקר לעשות נטוורקינג אחד לשני בעבודות בהיי טק. בין בוגרי יאס״א שכן הצליחו להיות בולטים בתחומם, שלא במפתיע, יש לדוגמא אחוז הרבה יותר גבוה יותר של ערבים מאשר השיעור שלהם בין בוגרי בית הספר. הבוגר המפורסם וזה שלא מפסיקים להזכיר את שמו הוא סייד קשוע, שמלא בביקורת על בית הספר והוא הותיר בו צלקות לא פשוטות. המפגש של האחר עם ההגמוניה לא מייצר צמיחה, הוא מייצר בינוניות או שהוא מייצר צלקות. או שנדמים להגמוני ונהיים בינוניים כמוהו, או שמצליחים להתפתח אחרי שמשתחררים מהאחיזה של ההגמוניה, וכל מה שנשאר זה צלקות.

      ואם נחזור רגע לנושא הדת או ״השמירה על הערכים״ כמו שהגדרת את זה, כי אני מבין שזה המוקד של מה שאתה שואל, השאלה איך המפגש עם יאס״א ישפיע עליך תלוי בהרבה דברים, אבל אם תהיה דתי או לא ממש לא קשור לזה. אני יודע שאנשים אידיאולוגיים אוהבים להאמין שאפשר להנדס אנשים להיות משהו, מכניסים אותם לבתי ספר מסוימים, מגדלים אותם באופן מסוים, ואז יוצא מה שרצית. זה לא ממש עובד, ואני כנראה לא הייתי דתי היום עם או בלי קשר ליאס״א. השאלה של המפגש עם ההגמוניה ומה זה ייצר אצלך תלויה במבנה האישיות שלך, תלויה באופן בו אתה ממוקם בחיים שלך עכשיו, היא תלויה בהמון דברים, בדיוק כמו השאלה אם תהיה דתי כשתהיה גדול.

      שיהיה לך בהצלחה, ואם אתה הולך ליאס״א, תבקש מורה ערבי לאזרחות.

  23. אני תמיד אומר שדווקא השמאל שמרבה לדבר גבוהה גבוהה על סובלנות ופתיחות רעיונית הוא זה שמסוגר בצורה הקיצונית ביותר, דהיינו הוא ליברל ואנטי גזעני עד שזה מגיע לכיס שלו כמו כל אדם!
    זכור המקרה שבו השמאל התרעם על האפליות בעמנואל ובסמינרים החרדיים (ובצדק) אך במוסדות שמזוהים איתו הוא מנהל את אותה המדיניות להוציא כמה פודלים ערבים וספרדים שהוא שולף “ברוב טובו” מהפריפריות השחורות כדי להראות שהוא כביכול נאור אך צרות המחשבה שאם מישהו יבוא ויעיז להגיד ולטעון טענות או אופקים שלא מסתדרים עם הנאורות המזויפת הוא יוקע כאחרון המצורעים וזה גם מה שקורה באונ’ שבהן יש הגמוניה אשכנזית-חילונית
    מוחלטת
    תעברו בית ספר יוקרתי אחד אחד ותגידו לי מה ההרכב הדמוגרפי של התלמידים ותבדקו בציציות שלהם ותגלו איזה הלך מחשבה יש להוריהם

    1. אני מסכים עם המילים. יש לי קצת בעיה עם הסאבטקסט (שאולי אני קורא לא נכון) שמתכתב עם העמדה הרווחת שגזענים מוצהרים עדיפים על גזענים במסווה נאורים. זה נבלה וזה טריפה, ואם צריך לבחור בין השניים לא בטוח שלא עדיף מישהו שלפחות מעמיד פנים, ופועל נגד גזענות כשזה ״רחוק מביתו״.

      1. אני חושב שגזענים מוצהרים שאין להם שום “מחויבות ליברלית” הם עדיפים בהרבה מגזענים סמויים שמתהדרים בנוצות של ליברליות ועוד ליברליות קיצונית כמו השמאל הישראלי.
        מה שבעצם באתי להגיד בתגובה שלי הוא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד ובני אדם בסופו של הלילה מסתכלים על האינטרס הצר של עצמם ושאידולוגיה ואינטרס של הסתגרות רעיונית או הסתגרות גזעית מתנגשים הם תמיד יעדיפו את האינטרס ושהאידולוגיה תכנס לתחת סלח לי על הביטוי
        האם אי פעם מנהל סמינר בית יעקב הצהיר על פלורליזם? האם אי פעם על המעיין הצהירו על נאורות? מעולם לא ולכן אני גם לא מצפה מהם לדבר.
        תשים לב באונברסיטאות, בבתי המשפט בפרקליטות בתקשורת, זה אותו השטיק המחורבן גם שם אבל האנשים האלה בחיים לא יתנו לך לתפוס אותם עם התחתונים למטה.

        1. בסדר אז קראתי נכון את הסאבטקסט. שוב, אין שום ערך מוסרי לצביעות – חיובי או שלילי – כך שגזען צבוע או גזען אותנטי שניהם גזענים, וזה הכל. גזענות היא לא מוסרית משום שהיא פוגעת באנשים על בסיס פסול, ואילו צביעות היא סתם תכונה, אין לה שום ערך מוסרי, בדיוק כמו חוש הומור או פחד מגבהים. אם הפעולות של הגזען הצבוע לפחות בחלקן לא גזעניות, בניגוד לגזען האותנטי שכל פעולותיו גזעניות, אז אהלן וסהלן שיתהדרו כולם בנוצות כמה שהם רוצים ויהיו צבועים עד מחר, ולפחות חלק מהזמן הם לא יהיו גזענים. בכלל אני חושב שהייחוס של נחיתות מוסרית לאנשים צבועים הוא אחד התרגילים הכי זולים ואפקטיביים ליצירת ערך מוסרי בלי תוכן מוסרי. כל אדם גזען או אלים פשוט מצביע על צביעות ואיכשהו מרגיש שזה נותן לו תוקף מוסרי ושהוא נעלה על הצבועים הללו. אולי מתישהו אתחקה אחרי זה, נראה שבשנים האחרונות זה ממש תופס תאוצה והחטא האולטימטיבי הוא חטא הצביעות, ובאמת מעניין איך זה התפתח.

Discussion